צילום: אסקף אברהם
שיתופי פעולה קודמים בין המוסיקאי/ פרפורמר/כותב נטע ויינר (Neta Weiner ) וסתיו מרין (Stav Marin) שבאה ממחול ובשנים האחרונות מרחיבה את תחומי התעניינותה לכיוון ספוקן וורד ופרפורמנס, כבר הניבו כמה עבודות משותפות שהותירו את רישומן על סצנת המחול העצמאי בעל הזיקה לאזורי הפרינג' הישראלי. עבודתם הקודמת –חיתוך.דיבור ('Cut. Loose' ) ניסתה לחקור ולפענח את יחסי גבר-אשה באמצעות תנועה, מילה וחישה. לאחר שצפינו במתח במסע רכבת ההרים מלאת תשוקות, מהמורות, שירים ושליפות סכינים מושחזים, באנו ל'מזיניק' ( כינוי ביידיש לבן הזקונים ) חדורי סובלנות , מצפים לערב יותר רגוע. 
ואילו מרין וויינר באו לחגוג את המערכה המתמשכת במסגרת המשפחה הגרעינית בדגש על יחסי אחים-אחיות ומה שביניהם על התחרות, הקנאה ותהליכי האיחוי וההיקשרות שביניהם. לצורך חיבור אינטימי יותר בין קהל לשחקנים הקהל ממלא כ-50-60 מושבים בלבד שמוצבים זה מול זה במרכז הבמה של 'תמונע', כשהמרווח בין יושביהם הוא בקושי שני מטר ופרוזדור זה הוא בפועל הבמה, שמשמשת את שלושת המשתתפים- אל סתיו מרין ונטע ויינר הצטרף גם בני אלדר שבעיקר מגלם את המזיניק, זה שחשוף להדגמות רבות מספור על גופו, של כל הפוזיציות באחת מאמנויות הלחימה שבהן התמחה ויינר.
והאחרון, מתיישב בקהל ויוזם דינמיקה קבוצתית בנושא המשפחה, הממוקדת ביחסי אחים ואחיות. הוא שואל את הצופים, לדוגמא, מי מהם הוא בכור במשפחתו- למרבית ההפתעה אלה מהווים את מרבית הנוכחים, ובן הלאה. הכול בניחותא, בלי פאנצ'ים, באווירת ערב שבט בצופים. בינתיים הזדמנה אפשרות 0מתוכננת כמובן) להציג בפני הקהל את הוריו, הוריה של סתיו מרין וכמה אחים ואחיות, כמו מפגש בסלון.
המופע התייצב באזורי חפיפה של מספר סוגות של אמנויות הבמה שבין התיאטרון הפיסי, הפרפורמנס, נגיעות של ספוקן וורד וכמה תת-גישות שמחוברות למחול העכשווי, לצד רפרטואר תנועות מאמנויות הלחימה. עם זה החוזקה של מזיניק הוא בטקסט המדובר, מדוקלם ומושר, על תכניו, מקורותיו הרוחניים וההקשרים המגוונים שמעניקים לו השראה.רובם באים מכיוונו של ויינר. כל אלה לא היו מקבלים את הנפח והעומק שהם מצליחים להשיג, אלמלא התנועה ששומרת על ניחוח אילתורי גם כשהיא מוכנה מראש, ועל יכולת המשתתפים לטעון את הדיאלוגים הסומאטיים שלהם ברגש. מדובר בתגובות רגשיות למצבים, מגעים, שבחסותם פורחת האמפתיה.
עם זאת, ויינר הוא גם הסיבה שבעבודה הזו במיוחד ישנו פער בנפח התפקידו ותפקידם של מרין ואלדר. לא מדובר בדקות במה, אלא בעוצמת הנוכחות. קשה לתפוס די מקום בסביבת האנרגיה והאינטנסיביות של ויינר וזו משבשת שיוו משקל שחסר בעבודה.
בהפוגה בין מערכות, השלושה מחליפים תלבושות מולנו וקשה לדעת לאן זה יוביל את הקבוצה והנה, הם חוזרים אלינו חמושים בשלושה אקורדיונים על כתפיהם. הם מותחים ומכווצים את גוף הכלי מבלי ללחוץ על הקלידים ורק רחש רוח נשאבת ורוח נדחסת מלווה את התנועה. הם מרכינים ראש ומבט. תמונה מפתיעה ומיוחדת בעדנתה של התרוקנות שיש בה עצב סתווי. כל כך שונה ממה שהכרנו אצל היוצרים עד כה.
אחד המהלכים האופיניים לעבודה המשותפת של מרין וויינר, היא הרובד החתרני, המתריס מול קונוונציות, ומאתגר הכללות מרדדות ובחלקו השני, הערב משתחרר ממהלכי חקר סדורים ונפתח לחישה אינסטינקטיבית, אינטואיטיבית של המרכיבים שנותנים לקיום טעמים וריחות המורכבים מזיכרונות, אהבות ושקרים מנחמים.
בשלב זה של המערכה, נכללים שני שירים מרוממי רוח שמתחברים לדברים שנאמרו בפסקה הקודמת. השיר הראשון היה בלדה מפעימה, עוצמתית שבה המילים והמוסיקה שכתב ויינר הם עיבוד עברי לבלדה של ג'וני קאש שהייתה להיט ענק בזמנו, על הילד ושמו סו. שורות הטקסט המבריק וקולחות מתחרזות עם נטע, שמו הפרטי של ויינר. השם שנתנו לו הוריו היה בזמנו בחירה די נועזת, משום שנטע היה נחשב לשם של בנות, כמעט כמו סו. אם כי האנלוגיה לא ממש מדויקת. 
עוד השורות המחורזות מהדהדות וכבר הגיע גרסת היידיש ל'הללויה' ( Hallelujah) של ליאונרד כהן, אלא שעל במת תמונע ההללויה מתנגנת בסגול מתחת ליוד (Halleluyeh ), כתפילה מקדימה שמסתיימת בחיבוק חם קבוצתי. חם אבל לא דביק.
ואולי זו הייתה כל המטרה של מסלול הערב.