צילום: יח'צ
Odyssey Dance Theater(USA)-MJ (Michael Jackson). Herzliya , April 9, 2018
יש ז'אנר מסוים של תכניות מחול שמבססות את שלדת העבודה על מחזור שירים פופולרים בהנחה שאם לזמר יש קהל מאזינים אדיר, הרי שלערב המחול שבו מושמעת שרשרת הלהיטים לבטח יגיע קהל רחב. שיקולים מסחריים אינם דבר נדיר, אם כי לא אחת, הם פחות בוטים וחשופים. והנה, מגיעה אלינו להקה מסולט לייק, בירת יוטה, שמקווה ללכוד במלכודת הדבש, גם קהל שאינו מכור דווקא למחול בימתי מורכב, אלא כולל גם את אלה שמעדיפים מופעי בידור נוסח ווגאס או ברודווי וגם ניסיונות חוורים יותר וזה לגמרי לגיטימי. ישנה סברה שהם גם מרביתו של הקהל הפוטנציאלי.
מיסדה ומנהלה האמנותי של 'אודיסאה', הוא דריל ייגר (Derryl Yeager), לשעבר רקדן ב'בלט ווסט', להקת מחול רפרטוארית אזורית. להקת 'אודיסאה' היא להקה צעירה יחסית שמוגדרת כלהקת ג'אז , סוגה שהייתה פופולרית בעיקר בארה'ב לפני כמה עשורים.
הלהקה בניצוחו של ייגר, בישלה ערב מחול בידורי בביצוע עשרים וארבעה רקדניה ומספר דומה של 'קטעונים' קצרים, רובם בני דקות ספורות , כנהוג במופעי 'רוויו', כדי לא לעייף יותר מדי את הקהל. הערב היה מורכב משרשרת פזמונים של מייקל ג'קסון, שביקשה להנציחו ולהנחיל את מורשתו של אליל הפופ המוכשר, שבחייו הקצרים נגע בכוכבים בזמן שהוא נלחם בשדים שבתוכו.
תפסת מרובה….לא…
מסתבר במהלך הערב שייגר – שכונה ברשת 'הכוריאוגרף המורמוני'- מכיר היטב רבות מסוגות המחול בן זמננו, מחול בימתי ומחול חברתי שפרח באולמות הריקודים לפני כמה עשורים. את כל אלה ועוד הוא טווה ליריעה שהורכבה מפיסות מחול קצרות, שלא מקבלות הזדמנות להתפתח ולומר דבר מה בעל ערך. כל אחת מהן נסמכת על שיר אחר בעל מזג שונה וריפרור לתקופה אחרת שזכתה לתלבושת שונה מהעבר. בה בעת, כולם מצליחות לכלול גם פוזיציות ומאפיינים תנועתיים חלקיים שהרפרטואר התנועתי של ג'קסון. בין הלהיטים Rockin' Robin, Black Or White, Earth Song וכמובן קטעים מהמוסיקה של הלהיט Thriller.
במבחן התוצאה נדמה שהכוריאוגרף ראה גם מידת מחויבות למילות השיר ולמנגינה בעת שהוא מנסה להזכיר לנו את כמה מהפוזיציות האופייניות לג'קסון. אי לכך, הן פוזרו ביד נדיבה בכל אחד מהקטעים ולא הותירו הרבה מקום לפתח נקודות מבט מעמיקות מזוויות מקוריות. כמעט בכל הקטעים נדמה שהרקדנים מבצעים מרכיבים דומים למדי.
רקדנים לבנים מייצגים את אחד משיאני התרבות השחורה. מביש.
לאורך כל המופע בלטה העובדה הלא צפויה. הרי כל המאמץ בא להעלות את מורשתו של מייקל ג'קסון שינק מהמסורת התרבותית שלו כאמן אמריקאי שחור והוא תוצר מובהק שלה.
והנה, לבמה עולה להקה בהירה ואין בה רקדנים שחורים ולו אחד, דווקא בעידן שכל משתתפיו כבר גדלו על התפיסה שאין זה נכון פוליטית.
הרי גם בלהקה של אלווין איילי כבר מזמן לוקחים חלק גם רקדנים שאינם שחורים.
קשה שלא לחבר עובדה זו עם המוצר שהוגש לנו שמבטא החלטות אמנותיות (לפחות) שנצמדות למסלול מתון, שאינו נושך ואינו מאתגר ומגיש ערב מבדר על בסיס שמרני באופן יוצא דופן ברוחו ובמסריו המשקפים למעשה במובנים אלה עידן שחלף.
ולסיכום:
אם כי הלהקה מורכבת מרקדנים בעלי רקע ויכולת שאינם זהים, יש בה גרעין של מספר רקדנים שבלטו ביכולותיהם האתלטיות ונוכחות דומיננטית והצליחו להעלות קומה את חלקי הערב שבהם השתתפו.
מבחינה כוריאוגרפית העבודה משתייכת ברוחה כביכול לג'אנר מופעי לאס וגס וברודווי, אבל היא רחוקה מלהנגיש את הסוגה הזו במיטבה ברמת הביצוע ולא ברמת עושר ההפקה . הכוריאוגרפיה נצמדה למרכיבים הבסיסיים של הג'אנר וסוגת הג'ז שממנה היא באה.עם כל הנאמר, סצינות הפתיחה והסיום שבהם לקח חלק כל הקאסט הצליחו להרים את הערב באנרגיות מתפרצות ותחושת חיבור פנימי שמצביעים על כך שללהקה היה מאגר הגון של אנרגיות פוטנציאליות שלא נוצל כראוי.