צילום: א. אסקף
היוצר רועי אסף צובר מוניטין הולך וגובר לא רק בארץ, אלא גם בחו'ל. אסף, רקדן ללא הכשרה פורמלית התחיל את דרכו המקצועי כרקדן שלקח חלק בעבודותיו המוקדמות של עמנואל גת, שם התמקצע במהירות והחל ליצור. עבודותיו המקדמיות שהיו פרויקטים לאנסמבלים קטנים, זכו לתשומת לב, זכו בפרסים וביקורות אוהדות. לפני כארבע שנים הוא יצר עבודה בשם Girls ואחריה את Boys, סוג של רוואנג' וגם כנראה גם דחף לבדוק עבודה מזוויות מבט אחרות, נושא שכבר פגשנו באופן שונה בחומרי עבודות קודמות שלו.
עליית מדרגה במוניטין שלו הייתה כשאוהד נהרין הזמין אותו ליצור עבודה ללהקת בת שבע לפני כשנה וחצי וגם זו, 'אדם', קצרה הערכה. ועכשיו, הוא מעלה גרסה חדשה ומחודדת של-'Girls & Boys', שהכין במקור ללהקת בגרמניה, שכנראה לא הייתה די בשלה. נהרין הזמין אותו להשלים את הרעיון עבור קבוצת האנסמבל של בת-שבע וכנראה ידע למה. ביצירה משתתפים שמונה-עשר רקדנים..
מעל ארבע שנים חלפו מאז שהעבודה 'Girls' נחשפה לראשונה. היום כבר ניתן לומר שהיא הייתה שלב מיקדמי לתוצר הנוכחי, שהפך לעבודה מרשימה, עשירה בטקסטורות ובשלה להפליא.
בעבודה הצליח אסף להגשים את ניסיונותיו הקודמים ולהעלות עבודה מורכבת, מרובדת, שמכילה את ריבוי המבטים של היוצר בעבודה אחת.
ניתן להבחין בעבודה בשלוש שכבות עיקריות. הראשונה כוללת את שלד יסודות הבסיס של המבנה שבהם כלולים מסלולי המהלכים המתחלפים בין קבוצת "הבנות" וקבוצת "הבנים". ניתן לחשוב על שכבה זו כעל תרשים מסלולים מסוגנן המכיל את התקדמויות ונסיגות הקבוצות על הבמה. מין מקבילה ל-floor patterns וירטואלי, מרכיב צורני מרכזי בהבניית היצירה.
בשלב זה נחלק משטח חלל הבמה לשלושה חלקים מלבניים. על המלבן המרכזי הונח משטח לינולאום לבן, שתחם את גבולות גזרת ההתנהלות והכתיב לא מעט את אופני ההתנהלות בזירה. ראשית, הגדרת מגבלות הגזרה צופפו את שמונה עשר הרקדנים בחלל המרכזי ויצרו אילוצים שהניבו, כצפוי, פתרונות יצירתיים לכניסות וליציאות, כמו גם להתקדמויות ולנסיגות על ציר האורך של המלבן הלבן. וכך שני המחנות נאלצו להתחכך זה בזה, ולחווות ציפוף מוכתב מראש, ביו שני חללים שחורים "מחוץ לתחום", שגם הגיבו לתאורה באופן שונה מהמלבן המרכזי בחלל הבמה.
פתרון אופייני היה, בדוגמא אקראית, כניסת קבוצת הבנים בעוד קבוצת הבנות כמעט מסיימת את הסצנה שלה. הבנות יורדות לזחילה על שש באגרופים קמוצים וישבנן מופנה לקהל בעוד הבנים נכנסים חשופי חזה, מלאי עזוז וזרועותיהם מונפים בסדרה של מחוות גבריות צפויות. דקות ספורות בלבד מתהליך הכניסה והיציאה, שזו התנהלות פרקטית של חילופי משמרות, נוצר כאן רגע שבו הבנות בבגדי הים בורוד חוור זוחלות כעדר כבשים בין רגלי ה"לוחמים" ומפנות מקום לשימושם של גיבורי הרגע.
רק שלא יובן התיאור לא נכון. במהלך הערב, נשמר איזון מגדרי בסיסי ומתקיימים חילופי תפקידים, לא אחת תוך ביצוע מוטיבים, מחוות ומקצבי פעולה של מגדר אחר מזה המבצע בכל רגע נתון. גם אם מתקיים הדהוד חומרים בין הקבוצות הרי שאף פעם לא נשמרת אותה משמעות. משום שלכל קבוצה יש הנחיות ביצוע שונות בפרטים, עם הדגשים, ניואנסים של טונוס שרירים, מקצבים ואינטנסיביות המלווים בכוונות ורמיזות משלהם כתוצאה משינוי הקונטקסט. בכך רק התעשרו החומרים והתכנים שהשפיעו על אופן קריאתן של הסצנות.
מעל לגריד המבני הבסיסי, המורכב בפני עצמו, נוספת שכבת ביניים הממלאת את המרווחים בחומרים ותכנים שזוכים לטיפול מפורט שמרכיב את הפוזיציות והתנהלות הגוף בכל רגע נתון, הן אישית והן בהתנהלותו מול קבוצת הייחוס שלו.
חשוב מכך הוא הטיפול המיוחד של רועי אסף במרכיב הזמן , משכו ותזמוניו בסביבת האינטראקציה הקבוצתית. להרבה ניסיון ורגישות נדרשים בטרם יוכל היוצר להפוך את מימד הזמן לכלי כוריאוגרפי תוך הבנת כוחו של הריק. אותו מקום, בהשאלה, שבין הקו ומשטחי הצבע לבין המרווחים על הקנבס שנשארו לא מטופלים. בעבודה זו הכוונה היא לאותו משך זמן שבו התנועה קופאת. לא לשנייה אחת, אלא לזמן מה שלא ניתן לצפות את משכו. מקום שבו לאפס-תנועה יכולה להיות השפעה מעצימה, אולי גם דרמטית בטרם הקומפוזיציה מתפוגגת ומפנה מקום לזו הבאה אחריה. זאת, מבלי להרגיש לחץ מהמתח שבין המצב הסטטי לתנועה שקדמה לו ותבוא אחריו. וללא צורך דוחק למלא את הריק. שליטה מדויקת במרכיב הזמן הפעיל וברגעי השקט הוויזואלי, היא אפקטיבית ומשדרת עצמה על במה ובכל פעולה אמנותית ולא רק. אנחנו מכירים כמה אוראטורים דגולים שנחנו ביכולת להשתמש במרווחים שבין הסיסמאות, כדי ליצור אפקט דרמטי שיזה אותם בתשואות.
נדבך נוסף עסק בפיתוח דרכים שונות לבטא ולקיים דרגות משתנות של אינטראקציה בין שני המחנות המובחנים. אלה היו רגעים משמעותיים שבאו לשזור שיכבה אינטימית, אנושית, בין-אישית מעבר לתשומת הלב לתוצרי תנועה ותרומתם לאסתטיקה של היצירה. רגעים שבהם הפרט לא רק מפתח מאפיינים צורניים משלו, אלא מאפשר למשהו עמוק מתוכו לזרום החוצה. כך התרשמתי שקרה באותה תמונה שבה הבנות יושבות על הברכיים בשורה רוחבית, הבנים בשורה מאחוריהן, אבל נמוך מהן, כך שהם מוסתרים. כל אחד מהם שולח את כפות ידיו הפרושות ומעביר אותן מעלה ומטה על גו הבחורה שלפניו. כיום, בשיאו של עידן Me Too, היתה בסצנה הסוגסטיבית הזו תחושה מעוררת דאגה, תהיות, אי שקט. וכך גם בהמשך, כשזוגות חבוקים ומתגלגלים לקראת יציאה מהבמה במפתח התיאטרלי האחורי.
עבודתו זו רועי אסף היא יצירה מרתקת, שזכתה לביצוע טוב של צעירי האנסמבל, במיוחד בלטה קבוצת הבנים שנראו בשלים יותר ומחוברים חזק יותר לתפקידים שמילאו בערב.
אסף הפתיע לא רק בהברקות כוריאוגרפיות וביכולת להתמודד עם מורכבות גבוהה שדרשה חשיבה מדויקת, וראייה מרחבית אינטנסיבית ומסובכת. העבודה מרשימה גם בזכות יכולתו להשתמש בהומור דק, בניואנסים סטיריים, באיסוף השראה ממגוון תוצרי תרבות בת זמננו, ובהם ביצועי קאבר מעודנים לפופ לעוס, לסרטים מוסיקלים- הרי את רוחה של אסתר וויליאמס המנוחה פגשנו אצלו בעבר ושמחנו לחזור ולהיזכר בה ובבגדי הים של שנות הארבעים.
בצורה כזו או אחרת צצו פה ושם תזכורות דקות להוויה הישראלית המאצ'ואיסטית ולמציאות הפוליטית. כאן אי אפשר היה להתעלם כשעל הבמה סופר מישהו עד עשרים ומשם בדילוגי עשורים מאזכר לנו את 48, 56, 67, 73, ושורת מלחמות יזומות ויזומות פחות, שמלוות אותנו עד לאלף הראשון, אחריו לשערוריות ה–2000, 3000, 4000,מספרים שמלווים את הכותרות שלנו כל יום ומשם מתחילה ספירת מיליונים שנפסקת עם מניית חמישה מיליון ואחריו- קאט!. די!.
לא צריך לומר בקול את כל מה שכולנו יודעים- את המספר הבא, המספר הכי מנוצל באופן ציני בידי הפוליטיקאים שלנו לצרכיהם המניפולטיבים.
ןלרועי אסף – שאפו.
.