הבלט הישראלי- מדיאה, כוריאוגרפיה: ברטה ימפולסקי, תל אביב- המשכן לאמנויות הבמה, 26 למאי.

צילום:עמנואל אוגדן

אורה ברפמן

ברטה ימפולסקי, מיסדת, מנהלת אמנותית וכוריאוגרפית-הבית של הבלט הישראלי, מחדשת בימים אלה את יצירתה מהעשור הקודם- מדיאה. בדרך כלל, כאשר להקה מחליטה על חידוש יצירה הנמצאת בהקפאה מחוץ לרפרטואר במשך שנים, מובילה את ההחלטה הנחה שהיצירה תעבור היטב את מבחן הזמן ואיכותה עדיין תעמוד לה במפגש המחודש עם קהל.מדיאה של ימפולסקי לא ממש עונה על הציפיות. בבסיסה של היצירה הטרגדיה של יוריפידס, טרגדיה שליחה לא פס קרוב ל-2500 שנה. דרמה עמוסה בחומרים מהם נרקחות טרגדיות עצומות ונוראיות. מדיאה, רעייתו של המלך יאסון לא יכולה לשאת את צרתה, הנסיכה קרואסה והקנאה מטריפה עליה את דעתה. היא שולחת שמלה מורעלת, מתת כלולות (ומוות) ליריבתה בידי שתי בנותיה. כדי ליסר את יאסון עוד יותר, היא רוצחת גם את שתי הילדות, בבת עיני אביהן.ימפולסקי בחרה שלא להתמודד עם יצירה באורך מלא והסתפקה בבלט נרטיבי קצר, כעין גירסת 'רידר'ס דייג'סט' של המחזה. הסגנון האקספרסיבי נתפס כאן כסידרת מחוות ריקות, ראוותניות שאין מאחריהן עומק. בתפקידים הראשיים: מדיאה בביצועה של אלנה רוזנברג, בתפקיד יאסון- אלכסנדר שבצוב וקראוסה בביצועה של נינה גרשמן.מאחר והעבודה חסרה עומק, התפקידים רזים גם הם. על כתפיה של אלנה רוזנברג מוטל תפקיד אופי דרמטי מאין כמותו והיא צריכה לכבוש את חלל הבמה ולהעביר את המורכבות הרגשית שעוברת עליה לאולם הגדול. למרות יכולותיה, לאישיותה הבימתית חסרות העוצמות כדי לגלם את הדמות המתנהלת תחת שרביטה של ימפולסקי. החומרים הכוריאוגרפיים הדלים, הצפויים, הסובלים מדרמה המתחולל על פני העור ולא תחתיו, לא משאירים לה סיכוי רב. יאסון כמעט מחוק על הבמה בקטעים המשותפים לזוג. ברגע הסיום הוא עומד חסר אונים הן כדמות במחזה והן כמבצע שנותר לעמוד ללא משענת כוריאוגרפית. ביצועיה של נינה גרשמן (הנסיכה) טובים כצפוי, אבל זה תפקיד משנה ולא בריא שהתפקיד ימקד תשומת לב מעבר לחלקו היחסי בעלילה הטרגית. מילה על התלבושות שעיצבה ימפולסקי: נאה ובשתי מילים: נאה מאד, בחירה טובה של גווני שמלתה של מדיאה.כמה מילים על התפאורה: מה זה היה? מסך אחורי במשיכות מכחול ואן גוכיות ובקדמת הבמה קונסטרוקציה דמויית ברזל ואבן שסיגנונה גיבוב ניאוליתי יותר מכל דבר אחר.בערב זה מדיאה הייתה כרוכה בין שתי יצירות, אקסטה שפתחה את התכנית וני-נע שסיימה אותה.'אקסטה' מהשנים האחרונות מלווה במוסיקת כלי הקשה נעימה לאוזן והיא מביאה אתה רוח פורסייתית קדומה אם כי מהולה ומדוללת. העבודה מתבססת על מקצבים ברורים והיא בהחלט תובענית מבחינה טכנית.הביצוע עומד ונופל על דיוק מקסימלי בקטעי האוניסונו, מרכיב מרכזי ביצירה שמתבססת על מבנים פשוטים, רובם פרונטליים וממקדת את העין בפרטי הביצוע. הדיוק המתבקש לא התחולל וכן העין דרשה, לאור רמת המשוכות המקובלת בלהקות המחול המובילות, שהקווים יהיו יותר מושלמים, שהנפת הרגל אל על תהיה מירבית, מיטבית ושתעמיד אותם (כלומר,אותנו) בשורה קדמית יותר בעולם הבלט. לשם עוד לא הגענו ( כלומר הלהקה) אבל כל עוד ימפולסקי לא הרימה ידיים, עוד לא נאמרה המילה האחרונה.הערב הסתיים במחול ני-נע, מחול שהוא מחווה ראוי לנינה גרשמן, הבלרינה האמיתי היחידה של הבלט הישראלי.היצירה אמנם אינה פורצת דרך ומשקלה קליל אך היא בהחלט נעימה מאד לעין. האווירה שנוצרה בעקבות הזרימה הלירית-ריקודית, הוציאה את המיטב מהרקדניות שנראו חינניות מתמיד, נינוחות כראוי. חלקה השני של היצירה דינמי יותר ובו קטעי הומור דק ותחושה טובה של אנסמבל.

[ad]