Come Jump With Me   

צילום: גדי דגון

שם העבודה של יוסי בגר ועודד גרף 'בוא קפוץ אתי' מרפרר למשפט דומה מתוך אחת העבודות הידועות של פינה באוש- 'בוא, רקוד אתי' ( בגרמנית). גם פה וגם שם- ההזמנה למחול לצד ההזמנה לקפוץ (למים? מהגג? ) – הרבה פחות נאיבית ונעימה. בשתי העבודות הקריאה הזו לפעולה נובעת מתוך מצוקה (אצל ברג) וכחלק מהצקה ( באוש). 

ברג וגרף שייכים לקבוצת יוצרים שניתן לכנותם 'דור הביניים', יוצרים שבאו מהמחול, הלכו קדימה, אבל לא חתכו את חבל הטבור מהמחול, בהגדרתו שהתרחבה. היצירה שלהם קשורה  גם במרכיבים תיאטרליים ברורים, החל משימוש במרכיב נרטיבי, באמירה, בדיבור וכלה בדיאלוג עם השותפים לעבודה.

בעבודה זו ברור כי נעשתה החלטה לדייק יותר את המסרים הפוליטיים שסומנו על עיגול המטרה, בלי לרחם, ישר לפנים. הזו ארץ הקודש לה ייחלנו דורות? ברג ולצדו אוליבייה קורט- מסה מדברים בשפה האנגלית, אם כי לשניהם מבטא זר בולט. הבחירה בשפה זרה מרחיקה את המלל מהמציאות הקונקרטית ומאפשרת חירות מסוימת, שלא תמיד זמינה בשפת המקום, מה גם שעברית אינה שפת האם של קורט- מסר. מרכיב ההזרה מצוי גם בצורך לקבע מספר משפטי מפתח, ולחזור עליהם באופנים שונים, באינטונציות משתנות שממסכות, שוב את הישירות, קרי, פשטות שבמשפט וכך גם רצף מילים בנאלי יכול לקבל עומק בהקשרים שונים, בטונים שונים והערב מלא בהדגמות כאלה.

ברג&גרף משכללים בעבודה הנוכחית את הסגנון של תיאטרון המחול שמאפיין את עבודותיהם שבו להומור ולהתיילדות יש מקום של כבוד. ברג מצליח שלא להשתנות כמעט משנות העשרה שלו. תמיד היה לו גוף דק, גפיים ארוכות וחיוך של בן שלוש עשרה שמשגע אותך. השילוב בינו לבין קורט-מסה עובד נפלא למרות שהם שונים מאד זה מזה, אבל שניהם רקדנים חזקים בעלי נוכחות ברורה. שניהם  משתמשים בגוף באופן חסר יפיוף, ככלי משוכלל שזמין לכל מצב. לראות אותם קופצים בחבל מאה סיבובים ויותר ומדברים תוך כדי?!

So this is the holy land שואל ברג? שניהם יושבים על כסאות שואלים ועונים אבל לא אחד לשני. תרבות שיח מוכרת שהפוליטיקאים שלנו מומחים בה יותר מכולם. קלישאות והרהורים נוגים זה בצד זה, במקום שלא מבדיל בין השניים. המסרים הפוליטיים- חברתיים מחודדים כדורבנות אז למה אנחנו צוחקים? 

ברג מספר שלא הלך לצבא, אולי זה מתחבר למה שהוא מוסר על הבמה במסגרת תקציר קורות חייו , שבגיל שמונה עשרה יצא מהארון. אולי לא קשור. הגורל צוחק כשאנחנו בוכים ומסתבר, אומר ברג שכבר בתקופה שהיה ב'בת שבע' גילם חייל ב'זינה' של נהרין, כשרקד ב- 8DV רקד חייל, אצל יסמין גודר ב'קרם תות ואבק שריפה' רקד חייל, ב'אנימל לוסט' שלו, הוא רוקד חייל  וגם כאן, ב'בוא, קפוץ אתי', הוא רוקד חייל ועוד היד פתוחה. אחרי שהוא משחזר תנועות ותנוחות של ירי הוא גם תופס את קורט-מסה במותניים ומחזיק אותה על הירך כמו טיל. זה מחפצן, נכון, וזה גם מערער מכמה כיוונים.

אחד הקטעים המעניינים ונוגעים, הוא זה שבו ברג סומך על הגוף בלבד שיעביר מסר מורכב. גם הוא וגם קורט- מסר מתכופפים וחופנים ביד-וירטואלית- חפץ בגודל אגרוף וזורקים אותו כל פעם לכיוון אחר מעל ראשי הצופים. ברור שמדובר ברימון. ברור שבשנייה הבאה כשהגוף מגיב להדף מדומיין ונופל לאחור, זהו אותו נשק – או אבן שנזרק לעברם על ידי היריב. מי שיתעקש יניח שמדובר במשחק כדור. הוא יכול גם להניח שמשפט 'אנחנו אוהבים את ישראל' הוא מסקנה או קריאת עידוד  עצמי. רב הקהל ראה הזה משפט סרקסטי שדי הצחיק אותו. היש פלא בדבר?

 אבל ברג לא משאיר אותנו עם טעם רע בפה. בכלל לא. על הבמה שופכת קורט-מסה שתי ערימות של סוכריות לב אדום על מקל, להמתיק את הגלולה. ברג שולף משוט כחול לבן ומתיישב ואוליביה צמודה אליו מאחור והשנים משייטים באושר אל האופק.  תמונת סיום קצת מבלבלת. האם אנחנו מדברים על עתיד ורוד? ואם כן, האם הוא נמצא מעבר לאופק הפוליטי שאיננו, או מעבר לאוקיינוס בואכה לברלין?

האם מירי רגב תזיל דמעה במסגרת 'חבל על ד'אבדין?

בשורה התחתונה זו עבודה שמשליכה לרגלינו אלף סימני שאלה ומעט תשובות. באופן מקרי, או שלא, היו בחודשים האחרונים לא מעט עבודות שמדברות על 'המצב' באופן מורכב לא פחות, ושנון לא פחות ואף מצחיק לא פחות ועצוב גם. אחרי שנים ארוכות שיוצרי המחול די התרחקו ממסרים פוליטיים שאינם מוצפנים היטב, נפרץ כאן סכר.

במידה והוא ישליך גם על הצופים אולי נמצא כולנו איזה אופק משלנו להיאחז בו, אחרת אנא אנו באים. למשפט 'בוא, קפוץ אתי' תהיה רק משמעות עגומה, סוף ושהאחרון יכבה את האור.