צילום: גדי דגון

התמונה האחרונה בסולו המושגי של ענת גריגוריו, היא, שכולה משוחה בצבע,  מתעטפת תוך גלגול ביריעת נייר ארוכה שעליה הטבעה של צבעים שציירו עליה הצופים. היא עטופה כולה וכלואה בנייר והזכירה לי את הסיפור של אמן האוונגרד הגרמני ג'וזף בוייס שנהג לספר כי אחרי שניצל ממות כאשר מטוסו הופל מעל קרים, תושבים טטארים אימצו אותו, משחו את גופו בשמנים ועטפו אותו ביריעות לבד, שעשוי מצמר גולמי.

עבודה זו  MEMO של גריגוריו העלתה מחשבות  בכיוונים שונים, העלתה בזכרוני עוד כמה אמנים שפעלו בזירות שונות, אבל כולם בעלי רגישויות טקטליות חריפות.

בתחילת הערב היא פורשת יריעת נייר מתוך אחד מהגלילים שעל הבמה. הגליל אחוז בקצהו על מעמד ונופל אנכית לבמה, כוילון קשיח, רקע, ומשם הוא מתגלגל וחוצה אותה במרכז. גריגוריו שעומדת בצנעה בצד עטופה בגלימה שחורה מסירה אותה עם תחילת המופע ועומדת חשופה בבגדים תחתוניים בגוון עורה. היא מבליחה חיוך, ספק במבוכה, ספק בהכרת תודה לחיוכים הנשלחים אליה מהקהל היושב בגורן סביב הבמה. היא שולפת מכחול וגביע עץ הנראה כטוליפ על גבעולו ובין עלי הכותרת דיו שחור. היא פונה לכמה מהצופים וכל אחד בתורו נרמז לצייר משהו על גופה. גריגוריו עוזרת לו בכך שהיא מגישה זרוע, שוק רגל, גו וצוואר. הראשונים חוששים לפגוע, ללכת רחוק מדי ובהיסוס משאירים רישום מינימלי. 

 רק במהלך הערב יתמלא עורה בסימוני וסמלי מכחול הדיו השחור ואחריו במעט אדום וכחול. אני נזכרת בתערוכה של מרינה אברמוביץ' שגרסה ממנה הוצגה באיחור של יותר משלושים שנה במוזיאון לאמנות בתל אביב, העבודה אולי הכי ידועה שלה: Rhythm . במקור היא שכבה על גבה במשך שעות וקבוצת צופים שהביטה בה, יכולה הייתה להשתמש באחד או יותר מהחפצים שהיו לידה. חלקם מענגים- חישבו נוצה, אחרים שיכולים לפגוע- חישבו זוג מספריים. בתחילה הצופים היססו והשתמשו בחפצים הללו בזהירות, התחשבות, במתינות. משעבר זמן, הם העלו את מפלס הנועזות, הגסות, האלימות ולמעשה פגעו והתעללו בה ביותר ממובן אחד.

 כאן, לאנחת הרווחה, כולם כיבדו את גריגוריו ונגעו בה באמצעות המכחול באופן מתון. אבל, האם אין זו פלישה של ממש למרחב הכי פרטי ? איש לא סרב להצעה. לקראת הסוף גריגוריו עודדה את הקהל להתנדב ורבים ניצלו את ההזדמנות לקחת חלק בכך ולהפוך לרגע ל"פרפורמרים" מן המניין.

גריגוריו, כמו אברמוביץ', סיפקה מרצון את לבה המדמם של היצירה, ההזדמנות לבחון יחסי צופה- אמן וגבולות פוטנציאל האלימות הטמון בחירות הזו.

גריגוריו לא הייתה גורם התמים. היא רקדנית חזקה מאד, גמישה ומשוחררת ומשתמשת במיניות שלה כאחד ממרכיבי האמנות שלה, בפיסוק רגליים מורמות היא מזמינה, מפתה חדירה למרחב האינטימי ביותר- העור. קירבה כמו זו שהייתה על הבמה בין שני זרים, היא טאבו חברתי ברור מחוץ לבמה, למעט ממועדונים ייעודיים לזה.

העור הוא אולי  האיבר בעל אזורי העוררות המינית הגדול בגופנו. עור שלנו: ריפרוף עליו, ליטוף, עיסוי, נתפסים כפעילות בעלת קונוטציה אינטימית. גריגוריו לוקחת את זה כמחקר אתגרי ועל פי החיוכים הנפלאים שלה, ההחלטה לא הייתה לה קשה.

אולי עוד כמה צופים נזכרו בסרטו של פיטר גרינווי מאמצע שנות התשעים: "כתוב בעור", שבו צעירה יפנית מצליחה להגיע לסיפוק מיני רק כשמאהביה כותבים על עור גבה, או היא עליהם, אחרי שבילדותה, נהג אביה לצייר אותיות קליגרפיות על גבה.

הייתה זו עבודה מעניינת, בביצוע מעולה, שלקחה סוגיה מורכבת והצליחה להתמודד עם כמה וכמה מרבדיה.

מאחר ולא מעט מהסימנים שהותירו הצופים על גופה, היא הדפיסה על הניייר והותירה עקבות נוספים על ידי הטחת שיערה הארוך שהיה טבול בצבע על הנייר, נוצרו גם קומפוזיציות מוצלחות על הנייר, חלקם לרגע, חלקם בשיאם, כך שג'קסון פולק היה סומך עליהם את ידו.

שורה תחתונה- הכל במכחול. (כל הקונוטציה הם רק בעיני המתבונן בכתוב).