צילום: לואיז פרננדז

עבודתו של אכרם קאן iTMOi, שעולה בימים אלה על במת אולם האופרה בתל אביב היא תוצר של מעקב אחרי נפתולי מוחו המסקרן של איגור סטרווינסקי (Igor Stravinsky ), מלחין יצירת המופת 'פולחן האביב' ( 1913), נחשבה בזמנו מהפכנית, פרובוקטיבית, פראית, והפכה ציון דרך קאנוני. כל זה קרה  מאה שנים לפני שקאן ( והדקדקנים- מבטאים KHAN חאן,) יצר את עבודת מחווה ליוצר הענק  ששמה מורכב מראשי תיבות של:  In The Mind Of Igor..        

קאן הוא יליד בריטניה להורים שמוצאם מבנגלדש ולמורשתו התרבותית מצד הוריו, יש תרומה חשובה למחול הייחודי שהוא מקדם ובו המרכיבים  המוסיקליים, קצביים, טקסטורלים  מוטמעים בשפת במה של המחול העכשווי המערבי. ברור כי קאן אינו עוסק בפולקלור, אלא מחפש ביטוי לאופני  תפיסותיו האמנותיות. כבר בראשית דרכו המטאורית, שילובי רכיבים מתרבויות מזרח- מערב הפכו למאפייניה הבולטים של שפתו הייחודית.

בניגוד לעשרות עבודות שנוצרו סביב חגיגות המאה ל'פולחן האביב' בכל העולם, קאן הוריד מהשולחן קודם כל את המוסיקה המקורית עצמה, למעט מוטיב מוסיקלי קצר אחד שנשמע חרישית עם סיום היצירה וירידת המסך. הוא גם לא משתמש במבנים שאיפיינו את המחול או בנרטיב הבסיסי שלו ובכך הותיר ליצירה מרחב השראה ללא אילוצים ודימויים שאולים. ובכל זאת, בין הדמויות המאכלסות את הבמה, סובב מעת לעת דמות אדם-אייל בעל זוג קרניים מעוקלות ארוכות בתנוחות מסוימות שמרפרר ל'פאון' מאותו עידן.

קאן מתרכז בפענוח נבכי מוחו הגאוני של סטרוינסקי  שואל ממנו את מוטיב הקרבן, במקרה של 'פולחן האביב' זו נערה בתולה המוקרבת להבטיח את שובו של האביב אחרי החורף הרוסי הקשוח, שמשמעותו פריון והמשך התחדשות העולם וברואיו. בתמונה הדרמטית הפותחת, הוא משתמש גם בפרגמנטים מתוך עקידת יצחק, שם האל מבקש מאברהם להקריב את בנו ובכך הוא מעבה תרבותית את הנושא של יצירת המקור. גישה זו מעשירה את בנק הדימויים שעליו נשענת היצירה של קאן.

 התמונה הראשונה מתחילה ברעשים אדירים מלווים בצלצול פעמונים כבדים ומתוך החשיכה  פורצת דמות של רקדן שחור מזוקן לבוש בגלימה רחבה, זרועותיו פרושות כעטלף ענק שמפציע ונסוג. על רקע המלל בנוסח 'ספוקן וורד'  מתגלה עולם אפל, מתעתע, בעל דימויים סוריאליסטים.  כבחלום בלהות, הדימויים מוליכים את המחשבה לסמטאות אסוציאטיביות, ללא ניסיון לבנות רצף נרטיבי.

מהעשור השני למאה הקודמת, גוזר קאן אנלוגיות מבניות לזרמי המודרנה באמנות הפלסטית, כמו אבסטרקט וקוביזם ממנו שאב את הפירוק, קודם שמצא דרכי חיבור. הנה, אותו דמות שחורה חוברת לאישה ממוכנת בקרינולינה לבנה וכובע תחרה רחב שוליים תואם אופנת אסקוט.  מתוך האנסמבל שתי תאומות עם ראש מלא צמות קופצות ומתגלגלות כאילו חייהן תלויות בדואט המנותק הזה, והנה גם חית פרא שעורה מצמיח קבוצות שיער מדובלל והוא כבול בעבותו לשבעה רקדנים המצליפים לעברו, שולטים במעשיו, וכבר הוא מפנה במה לכדור מוזהב תלוי על חוט, שמתנדנד מעל זוג שקוע בדואט חושני. 

קאן מושך אותנו לעולם אניגמטי רב מוקדי, המורכב מפיסות הזייה, עשירות בדימויים וגדושות מנחות ויזואליות מרהיבות, ובשלל פיתויים כשלצדם הוא ממפה דרכים ללא מוצא.

זו עבודה המבקשת לשחק במופשט, בגבולות המתגלים אחרי נפילת דיסציפלינות מוכרות. היא חדה כסכין שעשוי לגדג את העור כמו גם לפגוע בעצב מרכזי. קאן שובה את הצופה בזכות הרקדנים החזקים, הבמה המרהיבה, המראות, ההסתרות, ובמיוחד בזכות מורכבות מפת דרכים הכתובה בשפתו הייחודית.

.