צילום: עמרי רוט, אלכסי מלמוד, גדי דגון
הולדתה של עבודת קאלט.
על פניה, התכנית של הערב הסתמנה כגדושה עד מפוצצת עם שלש עבודות די קצרות של נדב צלנר – 'Purple Pearl' , שם שנעים לגלגל בין השיניים, 'אלטע זאכן' ו-Google Moogle ,שוב, שם מתחכם שבחובו הבטחה לתנועה ושנינה.
החדשות הטובות הן שבדואט 'אלטע זאכן' של צלנר שאותו הוא רוקד עם נדב שחם, מתגלה זוג פרפורמרים בשל ומדליק. שניהם זזים בקלות, ללא מאמץ ובחן רב. צלנר שעשה לעצמו חיים קלים שלף ממגירה במחסן את אחד הגוספלים הכי יפים שנכתבו אי פעם : Rock My Soul In the Bosom of Abraham , שהרבה לפניו בנה עליו אלווין איילי, זכר צדיק לברכה, עבודת מפתח ( התגלויות) שמניעה את להקתו כמה עשורים טובים, והפכה את להקתו למובילה בקופות בארה'ב. 
קצב- יש, פזמון על- יש, הטמעה בדם שמקפיצה כבר לבד את הברכיים- יש. צריך רק לא לקלקל. ואכן, פיסת מחול זו עובדת היטב. מה שבמיוחד שיחק לטובת פיסת מחול מתוקה זו, לא הייתה הכוריאוגרפיה פר סה, אלא יכולתם הפרפורמטיבית, של השניים ששמרו על תזמון מדויק, ועל ארשת של זוג חברים שנמצא על הבמה כדי להנות בלי קשר לקהל. של שניים שזורמים עם הסיטואציה בקלילות, עם קריצה והומור במידה נכונה, בלי לעוף על עצמם בזכות עודפי אויר חם.
'פנינה סגולה', העבודה הפותחת, עם כל החן של בחירה במוסיקת פופ בפורטוגזית שמזמנת נענועי אגן ומלא תנועה קצבית ומתרגמת כמעט מבלי משים לגושי מבנים פשוטים מדי, הייתה עשוייה ביעילות וזכתה לביצוע לא רע בזכות ארבע המבצעות. כל אחת מהן גם זכתה לקטעי סולו, בהם הראתה את כישוריה. עם זאת העבודה לא ממש התגבשה לכדי אמירה או עמדה אמנותית ברורה.
ואז צלנר סיים את חלקו בדואט שבו הוא רוקד עם פרי לוסטיגר, לצלילי קליפסו 'קוקונט וומן' שששר הרי בלנפונטה בקול הקטיפה החמה שלו. נכון שה'גוגל מוגל' יצא חם ומלטף גם הוא. אבל גם כאן התעורר דחף להניח שלצלנר יש כשרון ופוטנציאל גדול יותר ממה שהוא הציג בערב זה. מקווה לא להתבדות בפעם הבאה.
להלל קוגן יש מקום של כבוד אצלנו, ב'מעגל המבקרים', מאז שעבודתו 'אוהבים ערבים' פתחה את מיזם "המבקרים" שהפך לאירוע שנתי בעל משקל. את הביקורת המלאה על העבודה אפשר למצוא באתר 'ריקודיבור' שחתומה לעיל ממשיכה לחתום על תוכן הביקורת גם היום, אחרי צפייה רביעית ב'אוהבים ערבים', אבל מי סופר. לא היה לי קושי גם למכור את התלהבותי למשאל השנתי הוותיק של ירחון המחול 'טאנץ' שהוא אכסנייתי השלישית, כאשר בחרתי בקוגן כ'יוצר המבטיח' ל-2014. 
כל מה שהיה צריך להגיד על העבודה המאד מיוחדת, כבר נאמר. סופרלטיבים נוספים יחשבו לעודפות משולהבת.
דבר אחד רק עלה בדעתי אמש, שייתכן וחזינו בלידתה של יצירת מחול שהופכת לקאלט, קצת כמו 'רוקי הורור שאו'.
חלק לא מבוטל מהקהל געה בצחוק במקומות הנכונים והתעורר חשד שזו לא פעם ראשונה שהם רואים את קוגן ועדי בוטרוס מבצעים את הסטירה השנונה ביותר שעלתה על במותנו.
את זו שישבה על המדרגות, געתה, נחרה והתפקעה מצחוק הצלחתי להרגיע מעט רק אחרי ששאלתי אותה אם היא באה במיוחד כדי לגזול תשומת לב מקוגן.
אבל לפני שאסגור את הדף, כמה מילים על 'תנועה מגונה' של הלל קוגן שמסיבות לא ברורות לי לא נחשפה יחסית, כמו שמגיע לה.
בפנים חמורות סבר ותחתוני בוקסר לבנים עומד קוגן אל מול הקהל ומשבלל רצף אסוציאטיבי-הגותי-פסוידו חקרני, התוהה על הקשר בין אדם. אדמה. דם. אמא. אדמדם. מה אדם, מה אדמה מה אמא וכן הלאה, ללא בדל זהרור שובבני בעיניו. מאחר וקוגן מסוגל להקריא מספרי טלפון ולטעון אותם במשמעות, רצף דם-אדם-אדמה-מה-מי וכן הלאה, מוציא ממנו צימוקים בימתיים להתפעל. אדוני עדי כמה שהוא מצחיק.
ואז הוא מספר על חלום שחלם ובו גופו התפרק למרכיבים. בדיוק אז שמע כי דופקים בדלת והוא מתחיל לנסות לאסוף את החלקים ואת זה הוא מדגים בתנועה מפותלת. כמעט כל החלקים במקום, חוץ מאחד או שניים והוא מצליח לפתוח את הדלת ורואה שמולו עומדת פינה באוש. בשם הספוילר לא ארחיב כי בטוח שתרוצו לראות את העבודה, אם תצליחו למצוא כרטיס וחבל לקלקל את ההפתעות. נאמר רק שהמפגש ההיסטורי בין באוש הסהרורית – היישר מקפה מילר- והזין של קוגן שמחליף זמנית, יש לקוות, את האצבע המורה, הוא הזוי.
רצוי לברר לפני כן אם יש רופא באולם.