צילום באדיבות יח'צ
ברצוני להקדים כמה הערות שוליים דווקא; לביקורה הראשון בארץ מגיעה להקה אורחת זו תחת מספר שמות, חלקם הומצא כדי לידד את שמה ולהקל על הבריות. למעשה, אין במינכן להקה שנקראת 'בלט מינכן', גם לא 'להקת המחול הלאומית של בוואריה' , שני שמות שצוטטו מכריכת התכנייה. שם שלישי –רשום בלועזית בלבד ובמקום מוצנע על אותו דף הוא Bayerisches Staatsballett, והוא המדויק מבין השלושה. אבל עוד דבר מה חסר בכותרות וכן במודעות, חסר ציון הבהרה שלא מדובר בלהקה הבוגרת אלא בלהקה הצעירה שהוקמה לצד הלהקה הבוגרת, שנחשפה על פי מבחן התוצאה הבימתית כבר בעבודה הראשונה ( ביצירה מאתגרת של בלנשיין) , כמנוסה הרבה פחות מלהקת האם. 
עוד תוהה אני מדוע ניתן לערב שם של סדרת טלנובלה- Forever Young .
מאחר והערב ספק אם היה עומד על הרגליים עם אותו רפרטואר בביצוע הלהקה הצעירה, הוצמדה לרקדנים הצעירים קבוצת חיזוק, שישה רקדנים בוגרים ומנוסים יותר שמשתייכים ללהקה הבוגרת. הפער בין הופעת האנסמבל הצעיר לבוגר הורגשה היטב במרבית עבודות הערב.
את הערב פתחה עבודתו של בלנשין 'Brilliante Allegro ', (1956 ) עבודה שגם ב'בלט הישראלי' שמו עליה עיין. הצעירים שטללי בוקר עדיין על שפתותיהם, התמודדו באומץ ובחן מופלג עם החומרים של בלנשין. אף כי עדיין חסרה להם טכניקה מלוטשת ( חובה), דיוק וכח, רובם חייכניים ואופטימיים, כמו שרק צעירים מאד יכולים להיות.
צמד סולנים בוגרים שצורפו לצעירים נראית באמת בשלים יותר, אך גם הם לא היו במיטבם. בעיקר התקשתה הסולנית למצוא את המרכז ואת שיווי המשקל אחרי הסיבוב ובעטיים גם את הדיוק המוסיקלי.
במחצית השנייה של הערב, הצעירים הפתיעו לטובה והוכיחו שבחירת הכוריאוגרפיה הנכונה לכישוריהם היא קריטית.. הקבוצה רקדה את Jardi Tancat' ' ( 'גן נעול', בקטלונית) עבודתו הראשונה והנהדרת של נאצ'ו דואטו מ-1983, שפתחה לו שערים לקריירה נפלאה. העבודה, שבה נראים סמני השראת תפיסת גוף ואסתטיקה של מץ אק, מלווה בשירים קטלוניים בביצועה של מריה דל מר בונט (Maria de Mar Bonet ) והיא נושאת אופי עממי כפרי משוחרר שבו חיי היומיום על קשייהם ועל שמחותיהם רוויים חיוניות, תשוקה ומחויבות קבוצתית. 
קבוצת הצעירים הפתיעה ביכולתה לבצע את החומרים ברמה טובה ולהעניק משמעות ועומק לתפקידיהם באופן מרשים.
ששת הסולנים לא טמנו רגליהם בחול ונדרשו לבצע ארבע עבודות שמיועדות להרכבים קטנים במהלך הערב. היצירה ראשונה בסדרה זו הייתה עבודתו של חוזה לימון ' The Moor's Pavane ' מ-1949 , עבודה קאנונית בתולדות המחול האמריקאי – למוסיקה של הנרי פרסל- של לימון. כוריאוגרף בעל סיגנון ייחודי שהיה אחד הקולות החשובים של המחול המודרני האמריקאי בתקופתו,, במחצית המאה הקודמת. היצירה מאד דרמטית ומרשימה באינטנסיביות מאופקת ששואבת, מחד, סגנון פורמליסטי ברוח מחולות החצר, לצד המוסיקה של פרסל ומאידך, ממחזהו של שייקספיר. באמצעותם חוזה לימון מפצח את מערכת היחסים בין אותלו , יאגו, אמיליה ודסדמונה שהובילו למותה של האחרונה בגלל מטפחת. זו עבודה אלגנטית ומרשימה בביצוע הוגן ביותר של ארבעת המשתתפים. יש לציין את השמלות המרהיבות עתירות הבד של אמיליה-באדום ודסדמונה- בלבן שופע שפיסלו את החלל סביב הרקדניות. אלה הרבו לפרוש את יריעות הבד ברוח התקופה, והזכירו פוזיציות דומות שהונצחו לדורות בעבודותיה של מרתה גראהם.
עוד בערב, דואט מתוך 'רומיאו ויוליה' של ג'ון קרנקו, יצירה מכוננת של קרנקו שזכורה לא מעט הודות לביצוע האולטימטיבי של מרסי היידה, הסולנית האגדית של בלט שטוטגרט בזמנו, שהאפילה על דורות של מבצעות שבאו אחריה. כמו כן היה בערב ייצוג גם לג'ון נוימאייר עם דואט מתוך המערכה השנייה של 'הגברת עם הקמליות' ( מוסיקה של שופן) בביצוע אקספרסיבי, דרמטי מרשים ביותר של לוצ'יה לקארה ( Lucia Lacarra) ולסיום- טריו בעיבוד של 'לה קורסייר' אחרי מריוס פטיפה ואיוון לישקה שלמרות כמה רגעי בראוורה מרשימים,, לא ממש המריא.
קשה בכלל להתייחס לערב שאין בו קו אמנותי קוהרנטי והוא צרור בן שש עבודות שאין חוט מקשר ביניהם, אלא מסתפק בשידוך קטעי רפרטואר מהגורן ומן היקב, והרוח הנושבת ממנו היא בעיקר שמרנות וחוסר תעוזה.
בסך הכל, הלהקה הצעירה בוודאי תשתפר עם הזמן, יש בה רקדנים עם פוטנציאל טוב. בין הסולנים הבוגרים יש כמה וכמה רקדנים בשלים, בעלי יכולת ביצוע חזקה ונוכחות בימתית מוכחת, אבל לא כולם נכללים בהגדרות האלה.
אני תוהה מה היו השיקולים של שגרירות גרמניה לשלוח לישראל דווקא להקה זו, בעוד שבמדינת האם יש לא מעט להקות חזקות ומעניינות לא פחות, בלשון המעטה.
