צילום: מעיין חותם
אחרי שנים שבהם ביססה להקת ורטיגו את המוניטין שלה על ידי שורת עבודות של נעה ורטהיים, מיסדת הלהקה (עם עדי שעל) והמנהלת האמנותי שלה, החליטה ורטהיים להעלות תכנית רפרטוארית ולהזמין שני כוריאוגרפים אורחים מחו'ל. אינני יודעת אם יש ללהקה כוונה לחזור על החריגה הזו מעת לעת או שזה בלון ניסוי למטרות נוספות. האורחים שהוזמנו הם בחירה מעניינת ומפתיעה. הראשונה וששמה הולך לפניה, היא אנה הלפרין (Anna Halprin ) בחורה נמרצת בת 95, מאושיות המחול הפוסט מודרניסטי שיושבת כל השנים בקליפורניה ואישיות מיוחדת במינה בכל מובן. 
האורח השני, הוא שרון פרידמן ( Sharon Friedman ), ישראלי שמתגורר במדריד וכוכבו דרך בשנים בשנים האחרונות בספרד ואף הרחק מעבר לשם. לספרד הוא הגיעה בזמנו עם להקת מיומנה שכידוע הקימה להקת-בת בספרד כדי לענות על הביקוש הבינלאומי למופעים שלה. עכשיו מרכז החיים שלו שם בכל מובן וכמו כל ישראלי יוצר בחוץ, למוניטין בישראל יש בעיניו חשיבות גדולה מאד.
העבודה השלישית בערב של ורטיגו 'גלובל' היא סולו של נעה ורטהיים שאותו היא רוקדת וזו מתנת יום ההולדת 50 שהכינה עבור עצמה. וכן, העבודה נקראת 'נעה'.
לפני הכל, זה ערב מרענן, שכולל הפתעות לטובה ולא רק. זה ערב שחלקים ממנו ישאירו חותם וזה לא מעט. ערב מסוג זה הוא גם אתגר מרענן לרקדנים והם עשו עבודה ממש טובה.
נעה ורטהיים
את התכנית פתחה נעה ורטהיים בסולו לא ארוך שבו באמצעות תנועה שוטפת בעלת מרכיבים אקספרסיביים, היא מתחילה לדבר על עצמה, על תחנות משמעותיות בחייה כמו הריון ולידה, על רגעים של נחת ורגעי חימה, אולי גם תסכול. הסולו הוא מראה המקבילה לציור דיוקן-עצמי שמסמן מוקדים וצמתים בחייה בשפתה הזורמת של ורטהיים. לבושה בשמלה רחבה, מעט ילדותית, היא חגה סביב ונראית לעתים שטופת אור, כילדה שמחה במסיבת יום ההולדת. זו הלהקה שלה, ההחלטה שלה, המחול שלה. חבל רק שורטהיים לא ניצלה את ההזדמנות להציג פן חדש, מאתגר אולי, חשוף יותר, בעבודה האמנותית שלה. היא עשתה כבר דרך ארוכה מאז הדואט שלה עם עדי שעל שמשך תשומת לב אליה והזניק את עבודתם המשותפת שהובילה להקמת ורטיגו. לאורך הדרך, כוחה היה בדברים אחרים, ולא בנוכחותה כרקדנית שמחזיקה במה. אני מאמינה שדווקא עכשיו, כשהיא בשלה כאדם יוצר בעל ניסיון חיים, היא יכולה הייתה להעז הרבה יותר ובכך להפתיע גם את עצמה. הייתי סקרנית לראות מה קורה אם מישהו אחר היה בונה לה את הסולו, אם מישהו אחר היה כותב לה את המוסיקה. 
שרון פרידמן
שרון פרידמן רקד ב'ורטיגו' בין השאר, בפרק חייו הקודם. עכשיו הוא חזר ובגדול, ככוריאוגרף מוערך מאד בספרד ואורח קבוע בפסטיבלים בינלאומיים ברחבי העולם. הוא החל דרכו בפרדס חנה, שם נולד, רקד ריקודי עם בחדווה מרובה, עבר לעיר ורקד אצל עדו תדמור, 'הלהקה הקיבוצית' ו'ורטיגו' והיה מעורב בארץ בכמה וכמה פרויקטים של יוצרים עצמאיים. בעקבות עבודתו ב'מיומנה' עבר לספרד ובארבע השנים האחרונות, הוא פרץ קדימה והחל לפתח קריירה מרשימה כמנהל להקה משלו שבסיסה במדריד. היצירה שפתחה לו דלתות מחוץ לספרד הייתה דואט מרהיב Al Manos Dos Caras שעלה בבכורה ב- 2011 וכבר באותה שנה עורר תשומת לב רבה כשהופיע בפסטיבל מדריד. שם נכחתי בעניין הרב שעוררה יצירתו בקרב מנהלי תיאטראות ופסטיבלים בינלאומיים. הבאאז סביבו היה מדבק. מאז יצר עוד שתי עבודות, אחת שנגזרה מהדואט 'אל מאנוס דוס קאראס' ו'ריזומה' ששלב מקדים שלה הוצג באותה מהדורה של הפסטיבל במדריד. תוך חצי שנה עלתה 'ריזומה' בשיתוף עם תיאטרון שאיו כמופע חוצות בפריז עם שבעים רקדנים.
כאן הוא מעלה את Stable למוסיקה של עידן שמעוני (דנסקי), עם שמונה רקדנים של ורטיגו, רובם גברים. כולם אימצו בטבעיות את השפה המייחדת את פרידמן, המבוססת על קונטקט אימפרוביזשן והתנהלות גוף חופשי ומשוחרר ועם זאת טעון אנרגיה, שמובילה את המשתתפים לסיטואציות וירטואוזיות שמבוססות על הבנת המכניקה של הגוף, כח כבידה, מנוף, כח צנטריפוגלי וכיוצא באלה. היה תענוג לראות את הקומפוזיציות המתהוות בתהליך קלידוסקופי של איסוף ופירוק פרגמנטים ולעקוב אחרי מהלכים כאוטיים שבמהלכם, מוצאים עצמם מתכנסים הרקדנים כמתוך דחף אינהרנטי, אל מפגשי סדר והגיון קינסתטי בתוך המסות הכאוטיות, כדרך הטבע. העבודה מרתקת, מייצרת מתח גבוה והתרגשות עוצרת נשימה.
במרבית הזמן, פרידמן מסתמך על קומפוזיציות מורכבות בתוך קבוצה שלמה או בחלקיה, מבלי לייחס לשינויים משמעויות תוכן. בפרק האחרון יש מעבר פאזה. על הבמה נותר שוכב אחד המשתתפים כששאר הקבוצה פוסעת לאט אל מאחורי הקלעים. זה נראה מקום טבעי לסיום, אבל לא. הקבוצה פורצת אלכסונית כעדר שועט מהפינה הימנית הקרובה לשמאלית הרחוקה ובדרכה, גורפת את הבחור השוכב ומטלטלת אותו כברת דרך ומותירה אותו מאחור. בדרכה חזרה הוא עובר את הטיפול המתסכל שנית ואז הלוך ושוב. אחר כך כבר לא סופרים אותו, כאילו הוא צל אדם. בשארית כוחותיו הוא מנסה להיאחז ברצים, אבל הם מתעלמים. הוא נהדף, נרמס, והגוף מתכווץ למראה קורבן העדר המתעלל, ללא פשר.
אם כי הסיום מאד חזק ומהפנט, חסר לי איזה קונטקס שיגבה את השינוי החד בהתנהלות הכוריאוגרפית ולא יסתפק בשידור גחמה, מרשימה ככל שתהייה.
אנה הלפרין
פרק הסיום היה גרסת 2015 ל- "Parades and Changes", של אנה הלפרין, ליצירה אולי החשובה ביותר שלה מ-1965. הלפרין, מעצם זה שחיה בקליפורניה, הייתה מחוברת פחות למה שקרה בעולם המחול באירופה ובחוף המזרחי והייתה עסוקה בפיתוח דברים שעניינו אותה ובהם עבודות תלויות מקום ושיתופים קהילתיים.
עבודה זו שעשתה בזמנו עוררה הרבה גלים. היא קיימה את הפרמיירה שלה בשוודיה ומשם הגיעו החדשות הלוהטות לעיתונות בארה'ב מאחר וחברי הלהקה ביצעו חלק מהעבודה בעירום מלא. דבר שלא קרה קודם לכן על הבמות בארה'ב. בבית, היו הפגנות, התפרעויות, מעצרים, אם כי צריך לזכור שהיו אלה ימי פריחה לתיאטרון (השוליים בעיקר), של עידן ילדי הפרחים עם 'הו, כלכותה' הנועזת אף יותר מ'שיער'. אך הבמות המיינסטרימיות נותרו שמרניות לאורך המאה העשרים.
אחרי עשורים שבהם לא ראו את היצירה יותר, היא שוחזרה בצרפת ועלתה שוב לסיבוב הופעות לפני שנים ספורות. לשמחתי יצא לי לראות את העבודה המיתולוגית הזו במלואה באחד הפסטיבלים בצרפת.
ב- 2012 הכריזה אנה הלפרין על סוף החגיגה והחליטה שאין לה כח/חשק/זמן יותר ואת ימיה היא רוצה להקדיש לעשייה אחרת. כך שקודם לכל מגיע לורטיגו 'שאפו' על שהצליחה לשכנע את הלפרין שהכפר האקולוגי שלהם מחכה לה. והיא קנתה את זה.
היא יצרה כאן גרסה מאד מקוצרת לעבודה המיוחדת הזאת. בלי סט, בלי בשר ובלי עירום. עד פה. בורטיגו סיכמו על בגדים תחתונים בצבע גוף. מאידך יותר מחצי מהזמן הקצר במילא, הוקדש לקטע קצר, קליפ שכזה, מסרט הוידאו המרתק על הלפרין ודרכה האמנותית, ואחר כך לסצנת פתיח מעובה ללא צידוק של רקדנים שתולים באולם ומאסטרו על הבמה מנצח על רשות הדיבור לרקדנים המדקלמים טכסטים. רק אז עלו הרקדנים לבמה, התפשטו די מהר וקרעו פיסות נייר אריזה חום כדי להתכסות והופ- ירדו מהבמה דרך האולם החוצה.
מה זה נתן להלפרין, לא ברור לי. אולי העובדה שבעלה הארכיטקט היה בצעירותו ישראלי, אולי רעיון של כפר רקדנים אקולוגי ליד ירושלים עשה לה משהו. ל'ורטיגו' זה הוסיף ניחוח בינלאומי, התהדרות ביוצרת איקונית, מהזן שלא בא לכאן כמעט. ואולי גם זה מספיק.
הערב בסיכומו של דבר היה בהחלט מהנה ומרתק והביא לבמה חומרים עזי מבע ומתח והכיר לקהל שני יוצרים שונים בתכלית שראוי היה שייחשפו לקהל. לרקדנים זו הייתה וודאי חוויה וגם לקהל . עם כל הביקורת על הרידוד של 'פאריידס אנד צ'יינג'ס' של הלפרין, היה ערך כנראה בעצם הצגתה בערב זה ולו בזכות הצוהר לעבר שנפתח.