צילום: אורי נבו
מסתבר שלרמי באר, מנהלה האמנותי של הלהקה הקיבוצית וכוריאוגרף הבית יש משיכה לשיריו של יהודה עמיחי וזו לא פעם ראשונה שהוא משתמש בטכסטים של עמיחי כבמצפן המכוון את הצופה אל נושאים הכלולים בעבודה, או שמא צופן לפענוח שכבות נרטיביות שהתנועה נטו לא ממש יכולה לבטא אותם ברזולוציה זהה ליכולות המילוליות. 
מהחשיכה בוקע קולו של אלי בורנשטיין שמיטיב לקרוא מתוך 'שיר ערש': "תן לילד שיר ערש, שיר לו שיישן: אבא הלך לעבודה, אבא הלך למלחמה אבל תישן… הבית מתמוטט, עולם עולה באש, אבל תישן…שיר את הדברים הנוראים בקול מתוק, גם דבר וחרב ורעב הם קצב מרגיע…
ורמי באר מצליח באמצעות בניית גוש רציף של משפטי תנועה לייצר אוירה קודרת, מעיקה, הנשענת על בחירות מוסיקליות הולמות שמחברות את באך עם מוסיקאים בני זמננו, לעתים בהליך של בניית שכבות מעניינות בעזרתו של אלכס קלוד, מעצב פס קול ושותף ותיק של באר בנושאים הללו.
יכולותיו וניסיונו הרב של באר הם מעבר לכל ויכוח באשר לרמה המקצועית של העבודות בעבר וכמובן גם כאן, בעבודתו האחרונה- 'בלקאאוט'. יש לו עין טובה לקומפוזיציה גם של קבוצות גדולות וגם לדואטים ובמיוחד לטריו. מרגישים את זה כבר בסצנות הראשונות שבהם מתגלה הקבוצה שכובה על צדה עם הגב לקהל ולאט מתעוררת כמו משנת חורף לזחילה איטית מתמתחת. 
קל לזכור רגעים מפתיעים בזכות חן מיוחד, או הפתעה, או משהו שהתווסף לאזור הנוחות המוכר של האמן, לדוגמא אותו דואט שהופך טריו לפני שמתנפח ונרקד על מוסיקה שונה לגמרי מפס הקול הקודר או מהורהר של הערב ומביא מצב תודעה חדש שבחינניות המשובבת שלו מזכיר טריו אחר של באר מימי העבר הרחוק של שלושה מגברי הלהקה המדליקים- אולי ארי, אורי ועוד מישהו- רוקדים על כסאות בר גבוהים עם פרי ירוק, עם הומור שרוט שכמעט נעלם מהעבודות של באר ותנועה שחומקת מהשפה ההגמונית.
נדמה לי שבעבודה מצאתי יותר מחוות דקורטיביות של כפות ידיים, וזה מתקשר לי עם תמונת תהלוכה מאוחרת יותר שמרפררת לכיוון באוש ובה צועדים גברים ונשים לבושי שמלות לא להם, שצועדים בעקבות שני מלאכים מכונפים, עוטי פאות לבנות, רמז לעולם הבא. העולם הבא הוא אולי סופה של דרך כל אדם, אבל זו קצרה להטריד כשמגיעים אליה מוקדם מדי קורבנות הלחימה. באר שותל הפניות בעניין באמצעות מוטיבים שצצו לפרקים ולקוחים מסביבה צבאית עם האגרופים, חזה מתוח והצדעות. בכלל, באר פותח ומרחיב את מנעד הביטויים הפיזיים שלו בעבודות האחרונות ויש בלהקה רקדנים שיכולים לתרום לא מעט.
במשך תקופה ארוכה השתלטו על היצירות שלו פתרונות כוריאוגרפיים שנשענו על סט וחפצים שתרמו רבות להעלות את ערכיה הויזואליים של היצירה והבטיחו צילומים מרהיבים. הפעם הייתה זו הפינה הימנית שהתכסתה בפאנלים של קירות טיפוס מלאות במאחזי רגל/יד צפופים. מיד עם תחילת העבודה כמה רקדנים אף ירדו ממרום הקירות והזדחלו לבמה משם ובשאר הערב טיפסה מעלה, מטה ולצדדים רננה רנדי לבושה אוברול סגול חציל כהה וגבה לקהל. בדרכה המפותלת הותירה גרפיטי חסר פשר שבוצע בגיר ורוד ושילח אסוציאציה ישירה, כהומאג' מפתיע אולי, לעבודות הגיר העמלניות על הפאנל האחורי של וירוס של נהרין . כל הפינה הימנית הפכה לאניגמה קפריזית משהו ונתפסה כמקור תעסוקה ייחודי לרננה, אושיית הקיבוצית מזה שנים, שבאר נוהג באופן מסורתי ליצור עבורה תפקידים שמבדלים אותה מהאנסמבל.
אם כי בערב נחשפו חומרים מעניינים, ויזואליה מרשימה – כולל, שוב חייבים לומר- גשם פתיתים ורודים על רננה- פראפראזה על מקלחת חול שרננה עברה על הבמה לפני המון זמן שלא להתעלם מסצנת סיום בעבודה אחרת שלו שכללה מטר פתיתי נייר – בגיבוי תאורה משובחת שלה אחראי באר עצמו, נדמה היה שהעבודה לא הצליחה לשמר תשוקה והתמסרות של ממש לאורך הערב.