2015
צילום: תמר לם
אחד מהפרויקטים היותר מאתגרים בתחום המחול 'בעקבות', ביוזמת מפעל הפיס, הבשיל עם חשיפתן של שתי עבודות בבכורה; 'עפר' של רונן יצחקי, מנהלו האמנותי של אנסמבל כעת ו-'1972' של ברק מרשל שהתמנה לאחרונה כמנהלו האמנותי של 'תיאטרון מחול ענבל'.
בסופו של תהליך מיון נבחרו שלשה כוריאוגרפים –יצחקי, מרשל ונועה שדור, שתעלה את 'אנטרופיה' במוזיאון תל אביב בתחילת פברואר. כל אחד מהיוצרים קבל תקציב של 200,000 ש'ח שאפשר לו/לה להתפנות לתהליך עבודה מעמיק מהרגיל, כדי ליצור עבודה מקורית חדשה בעקבות עבודות מחול שהפכו אבני דרך בתולדות המחול בישראל ונוצרו לפני 1990. הייתה זו שנת תפנית שבה המחול הישראלי החל לצבור תאוצה עם הקמתו של מרכז סוזן דלל וכניסתו של אוהד נהרין לניהול 'בת שבע'.
גילוי נאות: ישבתי בוועדה האמנותית שבחרה את ההצעות הזוכות.
'עפר'
רונן יצחקי יצר את 'עפר' בעקבות 'המוות הלבן' ( 1981) של רות זיו-אייל, שהייתה לו מורה ומנטורית. במקור, 'מוות לבן' מתרחש במדבר לאחר סופת גשם, עת יוצאים מחרכי האדמה הצחיחה המוני פרוקי רגליים ( Arthropods ) המבקשים להזדווג עד כלות, בטרם יחלוף יום וייעלמו במעמקי האדמה. אלא שאנסמבל כעת מורכב מרקדנים גברים דתיים וכך, שימור המוטיב המרכזי ביצירה המקורית לא היה אופציה. אלא שרונן לקח מרות זיו אייל משהו מאופן חשיבתה ודרכי חקר התנועה שאפיינו אותה. הוא מדגיש את מזגם האלים של פרוקיו, במשחקי הכוח והשליטה והיצר הטריטוריאלי שלהם ועם זאת משמר את שעשועי המלחמה שאופייניים לעולם החי, כמו לעולמנו. התנועה מדגישה את השתייכותם לעולם החי אך הרגשות קורנים מהם ומרמזים לעולם הפנימי שלהם, האנושי האוניברסאלי, ובכללו הפן האמוני שבהם, ראה זקירת הזרת המשמשת להצבעה על ספר התורה.
בעבודה ארבעה רקדנים: חנניה שוורץ, אייל עוגן, יובל אזולי ואלון בן יעקב. יצחקי מצא דרכים מקוריות לבטא את אופני התנועה וההתנהלות של היצורים, שכלל זחילות מסוגננות ומפתיעות המדמות את הרקדנים לעקרבי ענק זקורי זנב, קפיצות מאיימות ופיתוח שורה של מחוות ידיים שנראות כמו פיתוח תנועות של משחקי ילדים, כמו 'אבן נייר ומספריים' שעלו על סטרואידים והניבו את סצנת הפתיחה בה עומדים שניים זה מול זה ופרפרים בכפות הידיים במהירות, תוך שהם משמיעים זמזומים ונשיפות רושפות. הייתה גם תמונה מיוחדת שנוצרה בסופו של רצף שבו שלושת הרקדנים משעינים את גוום על ברכיי הרקדן שלפניהם ויוצרים מעגל מהודק מתנייע על שש רגליים בזרועות מונפות מעלה שהזכיר לי בעל חיים בסרט בידיוני, דמוי גישושית מהחלל, שחישניה כזרועות שושנת ים. 
לא אחת רונן לוקח את הזמן ומושך אותו בשרשרת חזרה על מוטיבים ואף מקפיא את הרצף הנרטיבי כאשר התנועה חדלה ואחד הרקדנים פוסע לקדמת הבמה ובקול צלול שר א-קאפלה בית קצר מתוך 'ונתנה תוקף', אחד מפיוטי יום כיפור שפותח במשפט: "אדם יסודו מעפר, וסופן לעפר…" בעודו מבצע נפילות לאחור.
זו עבודה מרשימה ומענגת, מקורית ביותר, מלאת דימיון ושלושת הרקדנים מביאים לבמה יכולות ביטוי ייחודיות שמחברות אנרגיה והליכה על הסף, בשילוב תמימות אותנטית. רונן בהחלט הצליח להביא לידי ביטוי את יכולותיו כיוצר והעבודה מעניינת, מפולפלת ויש בה הומור מיוחד. עם זאת, העבודה זקוקה לעוד מידה של הידוק, לפעמים תחושת משיכת הזמן אינה מדייקת את המכלול, אולי בשל העובדה כי רובד זרימת הנרטיב לא תמיד די בהירה.
'1972'
במחצית השנייה של הערב העלה ברק מרשל את '1972' שנוצרה תיאורטית בעקבות 'שיר השירים' של שרה לוי תנאי, מייסדת להקת ענבל שגרסתה המלאה עלתה בבכורה ב- 1982.
יש לזכור שתי עובדות ביוגרפיות רלוונטיות: ברק מרשל הוא בנה של מרגלית עובד, הרקדנית המיתולוגית ועמוד התווך של 'ענבל' משנות החמישים והשישים שאישיותה הבימתית הכובשת הייתה שם דבר גם מעבר לים. שנית, מרשל נולד וגדל בקליפורניה ושם ביתו. כתוצאה מנסיבות חייו, ל'ענבל' הייתה חשיבות מכרעת בפיתוח תפיסתו הבימתית-אמנותית. 
בבואו לפתח יצירה משלו בעקבות 'שיר השירים' בחר מרשל להתרכז במה שהוא זיהה כפן הפוליטי של יצירותיה של שרה לוי-תנאי, דהיינו הרצון לפתח להקת מחול ישראלית ששפתה נשענת על התרבות התימנית מחד ועל ערכים בימתיים-תיאטרליים מערביים שעליהם גדלה, מאידך. מרשל ראה במכלול עבודותיה מאבק לביסוס ריקוד מזרחי עכשווי, אקט אקטיביסטי נגד רוח הזמן שבעת ההיא שלאחר קום המדינה, עסקה בהבניית ישראליות אירוצנטרית הסופחת את המרכיבים העדתיים האתנ-מזרחיים ומדללת אותם לבלי הכר.
לכן בחר מרשל את שנת 1972 לכותרת יצירתו, שנת עליית הפנתרים השחורים ושנה אחרי מהומות ואדי סאליב שהיו שיאה של מחאה חברתית- עדתית שפרצה בעוצמה מקרב האוכלוסיות המוחלשות נגד מוקדי הכוח של הממסד האשכנזי.
היצירה ממוקמת במועדון ריקודים בשכונת התקווה שבו מתכנסים להגדרתו "הפרחות והארסים" האותנטיים. רחבת הריקודים משמשת לא רק לבניית הזדהות רגשית עם תנועות המחאה של אותה תקופה, אלא בתהליך 'בעקבות' משלו, מרשל מהדהד את המחאה והזעם מהעבר, עם תהליך מעניין שקורה עכשיו, עם שובו של שיח מחודש בנושא הדרתם של המזרחיים ובמקביל פיתוח זהות עדתית מחודשת וגאה, בעקבות תנועת ה'ערס-פואטיקה'.
לא פלא שהסולו בערבית שלקח את המוטיב המעודן והמרגש, רוויי התשוקה הלקוח משיר השירים: 'שחורה אני ונאווה' הפך להתרסה רווית זעם שיוביל להעצמה אישית ומגדרית והגדרת העצמי במונחים אסרטיביים. הקריאות נגד ההגמוניות של האשכנזים מטופלת גם כסטירה פולקלוריסטית שמבצעת מלכה חג'בי, אגב, תוך הגחכת דמות 'העוזרת הסרקסטית' שממש לא משרתת את הנרטיב המרכזי.
שפת התנועה של מרשל התגבשה ופרצה מעצמה כמעט, ללא שהיה לו רקע פורמלי במחול עד אחרי סיום לימודיו באוניברסיטה יוקרתית. והנה עכשיו הוא מנסה לאתגר את החלוקה בין אמנות גבוהה ונמוכה, מסע פוסט מודרניסטי מייאש שמוציא ממנו טווח סותר של רגשות, ביקורת חברתית על שני הצדדים ובניית תמונה מורכבת על רקע קולאג' מוסיקאלי שכולל הרבה מוסיקה מזרחית, כזו שבתחילת שנות השבעים והרבה אחרי זה, עדיין אי אפשר היה לשמוע כמותה באמצעי התקשורת הציבורית, אלא כקוריוז. 
התמונה שלו מורכבת ואינה חד צדדית, הוא מעלה את נושאים חברתיים בעלי תוקף גם היום.
אם כי יש בעבודה מרכיבים מבניים שלא הכרנו בעבודתו, הבסיס מאד דומה, כלומר שילוב קטעים דינמיים אוניסוניים לצלילי מוסיקה קצבית עם אינטרלודים קומיים, תיאטרליים או דרמטיים, שבהם פורץ דמיונו היצירתי של מרשל במלוא עוזו. באחד מהם יש סצנת מועדונים, שבה זמר מזרחי ונרקומן ( נחשו מי ?) מלמד נערה תורנית לצדו איך לבשל מאכלים מסורתיים ותוך תיאור פלסטי מעורר תיאבון, הוא מתעלל בה בניגוד לרצונה. באחר, קטעי פולקלור בדוברים בעברית תימנית משעשעים.
שפת התנועה של מרשל בנויה על אימפולסים דינמיים שמתפרצים בנענועי אגן, כתפיים וחזה תוך מחוות ידיים שבדינמיות וקונטקסט שונים, נמצאות כבר כמעט בכל סוגת מחול בישראל מריקודי בטן ועד ספסלי בת שבע.
בכל אופן, ב'בעקבות' כנראה מתחה את מרשל באיזה אופן והוציאה ממנו עבודה ממוקדת מבחינת נושאית, מורכבת, שמגישה תמונה מזווית אישית ועם זאת מאד ישראלית ושונה מאד מהנושאים שבהם עוסק ומתרכז המחול הישראלי המינסטרימי והעצמאי. זו עבודה עם אג'נדה, בחלקה פלקאטית, כמו שקורה הרבה פעמים בעבודות אג'נדה, אבל יש בה משהו מעבר.
הרקדנים נראו ברובם מחוברים חזק מאד לחומרים ותפקדו היטב תוך אימוץ מרכיבי הסוגה הספציפית הזו . העבודה בכללותה מרשימה, מעלה מחשבות ובעלת ערך פרמורטיבי גבוה. בסופו של דבר, מרשל, שאותגר על יד הפרויקט, העמיק לחפור ולבסס נרטיב מורכב ומרתק שהביא קריאה שונה של המציאות ושל עבודתו, וגרם לו לחפור עמוק מתמיד. התרשמתי.