צילום: יח'צ, אליענה בן דוד

בשבועיים האחרונים התקיימה מסגרת פסטיבלית, במובן המצומצם של המילה, של סידרת מופעים שנוצרו על ידי נשים יוצרות, עצמאיות. רב מוחלט של העבודות כבר עלו בעבר במסגרות אחרות, אבל זה בסדר. סוג זה של "מטריות", בא ליצור פורום קצת מאולץ בדומה למסגרת 'רק גברים רוקדים' מהעבר הרחוק של סוזן דלל. מצדי שתהייה מסגרת של דואטים, של רביעיות, של 40+ או 20-, כל עוד על הבמה יעלה מחול מעניין, מאתגר, חריף, מיומן ואינטליגנטי. 

בשבועיים  הללו דגמתי רק שלש תכניות מתוך רשימה ארוכה בהרבה שאותה תכננתי לכסות, והיו בה שורת עבודות שהחמצתי בעבר, ואחרות שרציתי לראות שוב. לצערי, מסיבות שונות זה לא הסתייע.

הערב הראשון שראיתי היה 'קוואטרו' (Quatro) בירון ירושלמי ובו לקחו חלק ארבע יוצרות, שרובן בתחילת דרכן; מאיה מכלל גלפנד, מירה רובינשטיין, שרון וייסווסר וקרן חורש בגון.

בכל העבודות, גם באלה שהיו פחות מפותחות או בשלות, היו רגעים נוגעים ופתרונות מעניינים, אך בשתי יצירות מתוך הארבע מצאתי עניין רב יותר. האחת, 'כיפה'לה'  של מירה רובינשטיין, שהיא עיבוד המפרש מחדש את מערכת יחסים אלטרנטיבית הנבנית בין כיפה אדומה, הזאב החלקלק והסבתא, בהומור וחן רב.

העבודה הרביעית והאחרונה באותו ערב, 'אלה פרימה' של קרן חורש בגון, זכתה לביצוע מוקפד של טל בנארי ותומר גולן למוסיקה של דידי ארז. זהו דואט שרובו אוניסוני, אבל מהר מאד מרגישים שמשהו מתרחש בתוך הביצוע השקט. לעבודה מימד פואטי ולעתים נדמה שהריקוד של אחד מהדהד את רעהו בעידון ובהשלמה, בנתינת מרחב, כשהמהלכים המוכפלים מעצימים את השותפים לדרך, שתי נשמות אחיות.

            הערב השני היה של שלומית פונדמינסקי וכלל את יצירתה הותיקה יחסית (2008 ) 'לה דיוינה' בהשראת דמותה של מריה קאלאס, הדיווה האולטימטיבית מהמאה שחלפה. באמצעים מינימאליים, מצליחה פונדמינסקי- רקדנית שמחזיקה במה בלי מאמץ- לחבר את השריטות בחיי הפרסונה הבימתית של עצמה לבין אלו של קאלאס, האישה והתדמית, לכדי הזדהות עמוקה. פונדמינסקי משתמשת בשום שכל בידיים האקספרסיביות שלה, במחוות הפנים האידיוסינקראטיות, בריתמוסים המדויקים של המעברים ממציאות לטירוף, כדי לומר משהו על החיבור בין כישרון לשיגעון. היא חושפת את הבשר שמראה סמנים ראשונים של רפיון, כדי לשקף הוויה פנימית שבעת-קרבות, של מי ששיאה מאחוריה ומולה מישהי אחרת שכבשה את מרכז הבמה, ואת לבו של  אהובה. מגה-טרגדיה ראויה למגה-דיווה שכמותה. פונדמינסקי בונה באמצעים מינימליים תמונה עשירה ומורכבת הן של עצמה כמבצעת והן של קאלאס, אישה טוטאלית גדולה מהחיים שגם דימוייה הטיטאני לא עמד לה ביום פקודה.

הערב שעורר הכי הרבה ציפיות, היה של אלה רוטשילד, שהוזמנה לרקוד על במת הסטודיו של להקת בת שבע, שהיה ביתה בעבר במשך שנים ספורות. ביצירתה ACORD  , או בעברית – 'הקורד',

בונה בעמלנות רבה היוצרת, הפרפורמרית אלה רוטשילד מין זולה מקרשים שחוברו יחד באופן אקראי, ארעי, למראית עין. אל החלל העמוס וגדוש באביזרים בשלושת מימדיו, נכנסת רוטשילד וכאילו חומקת פנימה תוך ביצוע רצף תנועות מקוטעות, רוויות בסימני פיסוק, לפעמים גולשת ומפלסת נתיב קצרצר בעזרת תנועת כפות ידיים בלבד. האווירה מזכירה במשהו את עלילות 'עליסה בארץ הפלאות' בדרכה לביקור בדרך הלבנים הצהובות. הנה סוסון צעצוע תלוי באוויר, ספר יומן  עולה ויורד, שולחן פלאים עמוס מגירות סתרים, מנגנון תיבת נגינה מנסר מתכתית רק איפה הרקדנית שמסתובבת על רגל אחת?

רוטשילד בנתה מערכת גלגלות וחוטי ניילון שקופים באמצעותם היא מפעילה את כל האביזרים ומנסה להחיות אותם ובמקביל ממשיכה לרקוד, לשיר, לנגן ולדקלם טכסטים מורכבים וארוכים עד מאד. לא אחת חלפה על פניה עננה ממסכת, כאשר על גודש הפעילויות בו זמנית לא אפשר לה להיכנס לעומקם של הדברים החשובים באמת- התנועה והתכנים. המון אנרגיה הושקעה בביצוע המטלות הפיזיות המורכבות כדי לתפעל את הסט באופן שיחבור לפתרונות תנועתיים בעלי תוקף.  

 רוטשילד מצטיירת כבחורה רבת כישרונות וכישורים שמצאה אולי דרך לבנים צהובות משלה שיצעידו אותה אל מעבר לקשת. מאידך, התקשתה רוטשילד לשכנע שהיא יודעת איפה הצפון האישי שלה ולאן היא מכוונת בסופה של טרחה גדולה ומורכבת כל כך. העודפות הזו באה עם תג מחיר.