צעדים בוני אמון: יסמין גודר – 'קליימקס', מוזיאון פתח תקווה, 12 ביוני
צילום: גדי דגון, בן פארג', איציק ג'ולי
התערוכה 'צעדים בוני אמון' שמתקיימת בימים אלו במוזיאון פתח תקווה, נאצרה על ידי דרורית גור אריה, מנהלת המוזיאון בשיתוף עם אבי פלדמן. במסגרת זו קיימה יסמין גודר מופע תלוי מקום בשם 'קליימקס' שהגדרתו כמחול, מיצב דינמי, או אירוע במרחב ציבורי ואפילו פרפורמנס, לא ממש מדייקת אותו.
בחלל המרכזי מוצבים כמה אובייקטים, אביזרי במה, שנעשה בהם שימוש בעבודות קודמות של גודר. חלקם עוצבו במקור על ידי אמנים שהיו שותפים ליצירה. כמו כן מוצגים מספר מסכי וידאו ובהם חומרים מעבודות של גודר. בתערוכה גם כמה עבודות וידאו של אמנים ישראלים ואחרים, ובהם טרייסי אמין, נבט יצחק, קבוצת ממזה, מרינלה סאנטורה וכן בולט המסך שעליו מוצג בלופ ריקוד 'המכשפה' של מרי ויגמן. בחלל המשני, עבודה של ארקדי זיידס על גבי שני מסכים גדולי מידות. עבודה שאף היא נוצרה עבור התערוכה, על פי הזמנת המוזיאון. על המסך הימני רקדן יחיד ובשמאלי, סידרת צילומי וידאו קצרים שנעשו בזמן עימותים עם האוכלוסייה הפלסטינאית בשטח. בזמנו, ארגון 'בצלם' יזם חלוקת מצלמות לאוכלוסייה הפלסטינאית במסגרת פרויקט 'חמושים במצלמה', על מנת לתעד את העימותים מנקודת מבטם של תושבי השטחים. זיידס בודד דמויות מתוך התמונה הכללית ובנה מהלך מהדהד של אותה דמות הלקוחה מסיטואציה ריאליסטית בסטודיו סטרילי, לבד, ללא קונטקסט. הרעיון בוצע היטב, והוא תופס את העין וקל לעכל אותו ברובד העליון, כך שכל צופה מזדמן, בכל גיל, יכול להבין אותו.
במאמר מוסגר יש לציין את קיץ 2014 כעונה שבה כנראה מתחיל איזה טרנד מדבק, כנהוג, שבו לכל המוזיאונים מתחיל לדגדג קצת מחול. את העונה פתחה קבוצת 'קליפה' בעבודה תלוית מקום במוזיאון ישראל. אחרי גודר במוזיאון פתח תקווה, תופיע להקת ענבל פינטו ואבשלום פולק במוזיאון תל אביב, ממש ימים ספורים אחרי גודר. גם מוזיאון תל אביב ומוזיאון ישראל בירושלים הגבירו מאד את נוכחותה של פעילות מחול במחוזותיהם. זה טרנד שנפוץ בלא מעט ארצות הים ובא לגוון קהלים ותקציבים וזה מאד משמח.
ל'קליפה' יש היסטוריה ארוכה של עבודות פרפורמנס תלויות מקום בפסטיבלי ישראל לדורותיהם. המרהיבה בכולן התקיימה לפני שנים על פני הבריכה בגן הבוטני בירושלים במסגרת הפסטיבל. אם כי העבודה הקונספטואלית של 'קליפה' נעטפה היטב, הודות לתקציב נאה, כנראה, עוצמת הסיטואציות הגסות והאלימות הכתה בצופה ישר בתחילה. הקיצוניות המוצגת לא השאירה מקום לעיבוד מתוחכם יותר וכמו בזמן רעש, הגוף מתגונן בהחרשה. במקרה הזה, ובאופן מעט שונה במקרה של גודר, התחושות מתכהות. האפקטיביות של גורם ההפתעה ומידת עוצמה, הולכת ויורדת עם הזמן, עד לאיבוד עניין.
העבודה של 'קליפה' התרחשה בחלל המבואה הארוך של מוזיאון ישראל והתקיימה במקביל במוקדים נפרדים ורחוקים זה מזה. מכולם, הקטע היחיד שעורר עניין ממושך היה דואט חוזר ונשנה של בן דרור ומיכל הרמן ששמרו על כוחו המהפנט בזכות הגורם האנושי. השניים לא היו ייצוג של אידיאה, אג'נדה, נושא או תזה, אלא ייצגו מערכת יחסים שהתפתחה במסגרת האילוצים המסוימים שלהם וניזונה מהם. הביצוע המשכנע והמהפנט יצר מרווח שאפשר פיתוח תגובה רגשית מורכבת.
הסיפור של 'קליימקס' (שיא, אביונה) של יסמין גודר הוא הציר שעליו נשענת התערוכה, אם כי נוכחות קבוצת רקדני יסמין גודר בתערוכה מתמצה בהופעות בודדות עם פתיחת התערוכה. סיבוב נוסף מתוכנן לאמצע אוגוסט. 
האירוע השאפתני, במובן הטוב של המילה, כלומר, התערוכה והמופע ו/או הדהודו של המופע, מוסבר היטב בדף שכתבו האוצרים. דרורית גור אריה שוקדת בימים אלה על כתיבת ספר שיוקדש ליסמין גודר וגוף יצירותיה, מנקודת מבטה של אוצרת אמנות. והתערוכה שבמוזיאון מבהירה מעט את האופן שבו היא תופסת את הנושא.
גור אריה מציינת כי זו פעם ראשונה שאירוע תלוי מקום מתנהל כחלק מתערוכה מוזאלית. אני לא ממש יודעת אם זה מדויק, אבל בארץ זה כנראה כך. לרעיון של מחול ייעודי למקום ספציפי ולחללים לא קונוונציונליים, יש כמובן זקן ארוך, גם אם מתייחסים רק למחול במאה האחרונה. אני לא מצאתי ש'קליימקס' כלשונה, לא יכולה להתקיים במסגרת כל תערוכה אחרת.
אם 'קלייימקס' היא חלק אינהרנטי מהתערוכה, איך תוצג התערוכה רב הזמן בלעדיה?
לאור המטרות המסומנות בדף האוצרים, אפשר לנסות ולקרוא את ההתרחשות הגודרית בפועל, אולי גם לבדוק את התממשותם או אי התממשותם של המטרות בזמן הצפייה. לאור מורכבותה של השאיפה האוצרותית, הצפייה בהתרחשות בנוכחות קהל, מעלה יותר שאלות מתשובות וזה בסדר.
במהלך שנות פעילותה של גודר, התחזק השימוש ביצירותיה בלא מעט מחוות אידיוסינקראטיות של הגוף והפנים בשילוב עם סינטקס אנרגטי אופייני. מרכיבים אלה משלבים מסרי אלימות מינית או מיניות אלימה או מין –לדורשי הפרדה- ואלימות בהלימה חוזרת. לא שזה כל מה שיש, אבל בתמצית, זה מה שמתבלט ומושך את העין בשפה על גווניה. לפעמים כנקודת מוצא, לפעמים כקליימקס לימינאלי ואכן בעבודה זו הקרויה 'קליימקס', גודר עצמה מעצימה את הקשר ההדוק בין דם לעונג על משמעויותיו השונות.
בקצרה אומר רק שהאירוע מתרחש בחלל המרכזי של התערוכה שבו מוצבים מספר אלמנטים סטטיים. חלק מהם, הם אובייקטים שנוצרו עבור מטרה ספציפית בעבר, נותקו מהקשרם והוצבו במוזיאון כאובייקט אמנותי במובן של קיטצ' (כלב/חזיר תלוי, שסוע בטן, או בליל דשא סיננטי חינני המונח כתלתל-על בתיבת פרספקס על מעמד מתכת צבועה ורוד). אובייקט מרכזי אחר הוא חלק גדול מימדים מסט והוא חוסם פיסה משמעותית מהחלל. 
הקהל מוזמן לשבת על כסאות מתקפלים קלים לניוד, כדי לשמוע הסבר מקדים, שמטרתו להכין אותו לאירוע ולצייד אותו, אני מניחה, במספר תובנות לגבי ההתנהלות בחלל והסברים שיהוו נקודות אחיזה, כדי להבין טוב יותר את המתרחש..
הרקדנים מתנהלים בחלל על פי הכנה מוקדמת מדוקדקת. כל אחד יודע את מקומו בכל רגע נתון, במציאות בה אין במה, אין חלל ייעודי לקהל וחלל אחר לרקדנים.
בפועל, הדמוקרטיזציה שבבסיס תפיסה זו; פירוק היררכיות קונוונציונליות של מה ומי חשובים יותר, מי אמור להיות קשוב לאחר ומה תפקידו של קהל פאסיבי באירוע 'אמנותי' מסוג זה, אותה שוויוניות, ספגה נוקאאוט. בסביבה שנבנתה בקפידה רבה כל כך, הקהל שיהיה נוכח, תוכנן להישאר אנונימי. מפתיע עד כמה מידת האינטראקציה הייתה סמלית ומינורית. היא אף לא אותגרה על ידי הקהל. למרות שהנסיבות מבקשות לאתגר את הקונוונציות הבימתיות, כביכול, הרקדנים לא היו מוכנים לאלתר בנסיבות לא צפויות, כשהקהל נמצא במרחק סנטימטרים ספורים מהם. לרב, הצופה מבחינתם היה שקוף, חסר פנים, בדיוק כמו שהם לא רואים אותו מהבמה באולם החשוך כשהאור רק עליהם. על הבמה מקובל שהשחקן הוא העיקר והקהל אמור להקשיב ולא להפריע. אבל אם שוברים את הקונבנציות המפרידות בין צופה ומבצע, האם לא מתבקש שגם הקהל לא ינהג כצללית רואה ואינה נראית? והרי הוא נוכח במלוא קומתו. ברור שהרקדנים והכוריאוגרפיה לא הקדישו לזה שנייה.
הרקדנים, שהתנהלו במקבצים, מעגלים או שרשראות אנושיות והתפרקו לעיתים לזוגות או יחידים, מקבוצת האם ופילסו להם דרך בין הקהל כשמטרתם 'לכבוש' להם את החלל שמגיע להם, החלל שאליו התייחסו בשלב החזרות, כדי לממש את ה כוריאוגרפיה הדקדקנית של גודר. ואם בחלל זה היה קהל רב, כפי שהיה באירוע הפתיחה, זו לא בעייה שלהם. שהקהל יזוז. שהקהל יפנה דרך. לא על פי הבנה לא מילולית שהושגה בהסכמה וכיבוד, אלא מתוקף היות המבצעים בעלי זכויות דרך, ושהאחרים יסורו.
בתאוריה, יכול היה להיווצר מצב שבו הרקדנים מניעים כוריאוגרפיה של החלל האפקטיבי להם ובמקביל הקהל מתנהל על פי כוריאוגרפית תנועה בחלל משלו. סוג של דו-קיום בין שני נוזלים בעלי צמיגות שונה, כמו מים ושמן באותה צלוחית.
האגרסיביות שבבסיס הגישה שהייתה בפועל, מסתדרת כמובן לא רע עם התכנים רוחשי העוצמה הגועשת שרקדני להקתה של גודר מטעינים עצמם כל העת. הנה מעגל רושפי מבט שמשמיעים קריאות רמות, שם מתהווה שורת שבה אגרוף של אחד טמון בפיו של קודמו, או זה שמחבק אותך מאחור מעצב את גבותיך ושפתותיך באצבעות פולשניות. סצינה שבה יורה- וירטואלית- רקדן א' לפיו של רקדן ב' , היא כאיום בחדירה כפויה. האנרגיות הנטענות קיבלו חיזוקים נשנים מהאחדות הפיזית מההתנהלות המהודקת של קבוצה שנושמת, רושפת, מתנשמת וגונחת יחד עד לאותו 'קליימקס'.
רב הזמן הקהל הצייתן להפליא, התנהג בנימוס מופלג, התנייד בזריזות למקום בו עומדת להתנהל ההתרחשות הבאה. מאחר ולעתים קרובות היו במקביל כמה מוקדים, הרי אי אפשר לראות את השלם, אלא פיסות ממנו וזה חלק מובנה מחווית סוגה זו. הקהל רשאי להחליט מה מידת מעורבות הוא מחפש, או מוכן לקבל. היו מי שהתנחלו ליד קיר וחיכו שהרקדנים יגיע עדיהם מתישהו. וזה עובד לא רע כי במשך שלש שעות עם הפסקה קצרה, הרקדנים דוהרים ממקום למקום, נותנים עצמם עד הסוף ומוקדם או מאוחר ינחתו לרגליך.
נקודה למחשבה: עד כמה באמת חשוב לעקוב אחרי הרקדנים במהלך שלש שעות האירוע?, האם חשיפה חלקית ואחריה מנוחה רפלקסיבית, תועיל לצרכן מעט יותר או פחות מאשר לרעהו, התר את החלל בעיניו ובמלוא זקיפות קומתו, כדי לא להחמיץ דבר, עד כמה שאפשר.
ההתמסרות המרשימה של המבצעים והיכולת להעריך את המאמץ מקרוב, לשמוע נשימה, לראות את המבט המצטעף בניסיון לאחוז בריכוז אל מול הסחות הדעת, הבגד ספוג הזיעה, השריר הרוטט ממאמץ, הם חלק מהערך המוסף של סוג הצגת התכלית המושקעת הזו.
עם זאת, תחושת הגודש מחד ותחושת המיצוי של אותם מרכיבים שהם דווקא,הייחודיים והחדשים במפגש עם האמנות והאירוע תלוי התנועה הזה, גרמו לחלק ניכר מהקהל להתחיל לזלוג החוצה בעיקר בזמן הפסקת המחצית ולאורך חלקו השני.
ואז הגיע הסוף המפתיע. הרקדנים פרשו אחד אחד – למעט רקדנית אחת שנותרה לשבת – לפני שהקהל הבין שלפעמים התערוכה נסגרת לו בפנים ולא טרחו ליידע אותו. בלי כיבוי אורות, בלי מוסיקה –שכלל לא הייתה- שמתעצמת או משתתקת. בלי השתחוויה, בלי שהיוצרת מקבלת את התודות.
.