צילום: באדיבות יח'צ

אורה ברפמן

להקה בתחפושת:

אנחנו מדברים על גברים מסוקסים, שלא עושים שחי וחלקם מקדשים שיער על החזה ושפמפם דקיק ומוכנים לעמוד מולכם עם טייטס חובקי ירכיים כעמודי שלמה על פוינט, לבושים טוטו זעיר, רק כדי להתפרנס. ומתי בפעם האחרונה סילבי גיים הצחיקה אתכם?

להקת הבלט טרוקדרו ממונטה קרלו בכלל נוסדה בניו-יורק והתחילה את הקריירה עמוק באוף-אוף ברודווי, לפני עלתה על במות המחול הנחשקות ברחבי העולם. הרקדנים כולם גברים שמבצעים את תפקידי הנשים על פוינט בבגדי בלרינות. התכנייה מציגה אותם אחד אחד ותופרת להם ביוגרפיה דמיונית הזויה ומצמידה שם רוסי כמעט מופרך כגון "לריסה דומבצ'נקו- לפני עריקתה למערב לכדה קלילותה המופלאה של לריסה דומבצ'נקו את תשומת לבה של סוכנות החלל הרוסית…" וכן הלאה.

שילוב של מופע דראג ובלט קלאסי לא דורש הרבה, רק רקדנים חזקים שמוכנים להתענות בנעלי פוינט מידה 46 או מעלה מזה- מבלי שכפות רגליהם הותאמו למטרה מגיל שמונה- ולהעמיס על הבהונות את כל משקלם ולא מדובר ברקדניות צעירות ודקיקות שכולן עור, עצמות ורוח, אלא מסת שריר אדירה, גובה ורוחב שנדחסים לשמלת הטוטו המהודקת.

מצד אחד הם ניזונים מרפרטואר הבלט הקלאסי ובביקורם הנוכחי קיבלנו את המערכה השנייה של אגם הברבורים, בלט גדול לארבע בלרינות על פי ג'ול פרו  שמדמה מפגש פסגה של הבלט הרומנטי בין קרלוטה גריזי, לוסיל גרין, פאני צ'ריטו ומרי טאליוני שמבטיח התנגשות אגו (אים) ברמה של מלחמת טיטאנים.  כמו כן קיבלנו את מות הברבור שמשיר נוצותיו לכל עבר, פה דה דה מדון קישוט ( מעולה) וכן את נישואי ריימונדה.

 מצד שני הם מפרקים לו את הצורה.

פה ושם אפשר היה לראות ביצועים שלא היו מביישים אף אחד, כמה מהגברים מרגישים מאד נוח על פוינט, שזה בלבד כמעט פלא בזכות עצמו. נכון, משלושים ושניים פואטאים נשאר עודף, אבל היו גם לא מעט כפולים. פה דה קאטר מתוך ה'אגם' היה מתוק להפליא, זריז, נקי והצווארים הארוכים טלטלו את הראשים בהגזמה המתבקשת בהקשר הזה.

הדבר המפתיע הוא באמת היכולות שסיגלו להם הגברים. אבל לא להיסחף, לאף אחד אין פוינט וכף רגל קמורה כמו של סילבי. אבל מתי בפעם האחרונה סילבי גיים הצחיקה אתכם?

 הסיפור של גברים בבגדי נשים ואיפור מוגזם, מזמן הוא לא זקוק להיתלות בתיאטרון היווני בעת העתיקה, או באירופה בימיו של שייקספיר. או להגג כי ביפן עד היום את תפקידי הנשים מגלמים גברים גם על במות הקבוקי, תיאטרון הנו והבונרקו. מופעי דראג מזמן חצו את סף המועדונים הסליזיים המעושנים ישר אל הרחוב, אל מסך הכסף ואל החיים שמתרחשים סביבנו. אולי לא בכל קיבוץ ולא בכל ארץ, ראה ברה'מ, ראה מדינות שכנות ועוד, אבל לנו יש או היה איפור דומה על אביב גפן בשנים שהיה צריך יותר להתאמץ להיות מיוחד.

אז זה לא רק אמנות גבוהה מעורבבת ובחושה עם תרבות רחוב, אלא מעבר לזה, יש פה הזדמנות להרהר בסוגיית הפוליטיקה של הגוף המחולל ( הצירה), הגוף המחולל ( בשורוק) והחלל במובן החי של המילה וכן, גם החללית, זו שהטיסה את רקדנית הלהקה, לריסה דומצ'נקו, אל מחוץ לאטמוספרה, לאחר שסוכנות החלל הסובייטית התרשמה מקלילותה המופלאה של הבלרינה, טרם עריקתה למערב. ( ראה תכניה). מילה במילה.

הנוסחה של ה'טרוקס' ( כינוי חיבה נפוץ) לא מסובכת. רקדנים טובים, חזקים שמוכנים להתענות על פוינט בכל משקלם ומאודם וללבוש שמלות, להשתטות עם וויצים משופשפים כמו נפילות, החלקות, שיבושי כיוון, ושאר רטוריקה פיזית של הומור קליפות בננה, פרצופים לקהל,  הרבה גרוטסקה וגם לא מעט שעשוע. וברקע, רדיד שזור של הבלטים הכי ידועים, עם המוסיקה המוכרת, עם השפה. הבלטים כרפרנס, כקונטקסט, כסב-טכסט.

סוג של הפורצלן ושיברו. צוחקים אבל אוהבים. משתטים, אבל לוקחים ברצינות את המלאכה עצמה.

בסופו של ערב ארוך ומייגע בחזרות אינסופיות של פלקס לא במקום והנפות על העוקם, נותרה שאלה פתוחה- השוטה הוא זה שעל הבמה או זה שיושב באולם וקנה כרטיס בכמה מאות שקלים. אבל ככה זה תמיד שמכבסים אמנות ומגהצים בידור. הקהל אוהב, אז למה לא תיתן לו?