עידו תדמור- בכורה, סוזן דלל, 29 באוקטובר
צילום: גדי דגון
יש מעט רקדנים יוצרים שהקריירה הארוכה שלהם הייתה מגוונת וידעה מעברים, שלא לומר תהפוכות, כמו זו של עידו תדמור.
כזכור, תדמור היה הרקדן הכי מבריק בתקופתו בלהקת בת שבע, אחר כך העבודה המדויקת והמסוגננת שלו לא התאימה לנהרין שקבל את בת שבע וחיפש רקדני טבולה ראסה, לוח חלק, למטרותיו. ואז הוא נסע להבריק בקרב שורת רקדניו של הכוריאוגרף המוערך לאר לובוביץ' בניו יורק, עד שנפצע כהוגן במהלך מופע ותקופה ארוכה לא היה ברור אם יוכל לחזור לכושר ולעלות על במה, אבל משם השתקם והשביח טכנית בזכות התמדה ונחישות והקים להקה משלו ופתח בפומבי כמה נושאים שאיש לא העז לפתוח לפניו.
הלהקה החזיקה כמה שהחזיקה, בשלב מסוים חל פיחות בהערכת עבודותיו. דווקא יכולותיו ההולכות ומשתכללות גרמו לרבים אי נוחות. המוחצנות, הדגש וההתנאות ביכולת הטכנית, הרגשנות היתרה, באו בתקופה שהמחול הישראלי הלך לכיוון אחר, לעבר התפיסות העכשוויות, שהותירו אותו לבד, בנישה שהביקוש לה כהה. קבוצה לא מבוטלת של אנשי המחול, שהסובלנות לאחר לא הייתה ממידותיהם, ראו בו נטע זר שמזוהה עם עידן הולך ונעלם. כמה רעיונות חלופיים בתחום חינוך למחול שהוא גלגל לא התממשו ואז באו תכניות ריאליטי כמו רקדן נולד והנה כוכב נולד. ידוען-על, דמות מחוזרת בכל מיני מעגלים שעשו טוב לאגו אך הרחיקו אותו מהמחול לדוגמא: עיצוב ליין בגדי גברים לחברה מסחרית, או תערוכת 'ציורי' מחשב מתוקשרת. כשהבאזז נחלש והבמה קרצה שוב, אפילו עידו הבין שאם הוא רוצה לרקוד על במה בישראל, הוא חייב לעבוד עם יוצרים נוספים. חלק מהתוצרים שעלו בעקבות עבודה משותפת עם יוצרים עצמאיים הפיחו רוח חדשה ובמיוחד עבודתו עם רחל ארדוס שידעה לרסן כמה מהאימפולסים שלו.
לרגע סברתי שתפקידו החדש כמנהל להקת הבלט הישראלי שקבל לאחרונה, ימתן את התשוקה לבמה. טעיתי.
התכנית הנוכחית היא שיאו של הגל האחרון שמלווה אותו כיוצר/מבצע עצמאי. עידו מעלה בה שני דואטים שהוא רוקדן עם רקדנית פולניה נה-ד-רת בשם אלווירה פיורון ( Elwira Piorun ), מתיאטרון המחול זאוירובניה (Zawirowania Dance Theater ) בפולין.
שניהם בסביבות החמישים שלהם, פלוס מינוס, לשניהם מטען רציני ואפשר לומר בשלות, בגרות שהולמים אותם מאד. עידו עדיין לא נפתר עד הסוף מהתנועה המסוגננת, אבל לרב, היא נתפסת כניקיון צורני, דיוק, חיבור מדוד בין שליטה לויתור מחושב. יש אנשים כאלה שהדיבור שלהם מעט יותר חגיגי מהרגיל, אבל אם הם אומרים דברי טעם, שאריות של שונות הסגנון, עשויים להתקבל כחלק לגיטימי משלם מרתק. ועידו בהחלט מרתק. הפעם הוא מרתק דווקא בפרטים הקטנים, ביכולת ליצור אינטימיות מעודנת בזוטי הדברים, כמו אותה סצנה בעבודה השנייה Rust – אותה יצר עם רחל ארדוס, שאתה עבד בהצלחה גם בעבר- שבה בהונותיו מלטפות להרף את כף רגלה של אלווירה. העבודה שנרקדת על שקט, מפנה מקום לכל תשומת הלב למערכת היחסים המעודנת הנרקמת בין שני בני הזוג שמקיימים דיאלוגים מורכבים במבט, הקשבה, במגע עור בעור. סוג של קונטקט, אבל שונה במהותו מקונטקט אימפרוביזציה בכך שהוא לא בא לנהל מערכת העברות משקל ויחסים קינטיים-גיאומטריים שזכורים משנות השבעים והשמונים.
אלווירה היא פרטנרית מרשימה בשקט, עדינות ואלגנטיות טבעית, אפילו צנועה. צניעות, מסתבר, גם יכולה לעבוד עם עידו אם כי לגביו, לא זכור לי שתכונה זו יוחסה לו קודם לכן. הערב כולו ספוג באנושיות וגם אם זו התחדדה בזכות שותפתו לעבודה, קרדיט מלא מגיע לתדמור, כמבצע וכיוצר.
אנחנו מתוודעים אל יחסים בהתהוות והתפרקות בעבודה מאד מעניינת של תדמור זו העבודה הפותחת את הערב Engage ( חבל כי לא ניתנו גם שמות בעברית ליצירות). השניים חולקים חלל משותף, עבר משותף, רצון עז להגיע לקשר משמעותי ואי יכולת להינתן. הפחד מפגיעה גובר על התקווה שבאהבה. ברקע הקלטות של קול שמוסר הרבה מידע על מפגש של זוג, אבל ההקלטה משמשת גם ככלי ומוסיקלי ווקאלי שקשור הדוקות אף לסרטון אנימציה שחור לבן על מרקע דמוי טלוויזיה ישנה.
האינטרפרטציה הויזואלית על המסך משחררת את שני הרקדנים מהצורך להתייחס לרובד הנרטיב ולהגיב עליו באיורי תנועה, וכך משחררת אותו להתנהל ברובד הרבה יותר מופשט ומרתק.
גם מבנית התנועה מתנהלת כפרקי דיאלוג, האחד זז, השני מחכה. כך במשפטים הקצרים וכך בסדרת קטעי סולו כעין שאלות/תשובות. עידו לוקח את הזמן. שקט ויזואלי הוא כלי עוצמתי. המרווח, הריק, כביכול, חשוב על פי רב לא פחות מהעשייה. זה המקום שבו מדברת הנשימה בלבד.
באחד הקטעים של Engage שוודאי ייזכרו , אלווירה גוררת שטיח בעל דוגמה אוריינטלית שתחם את המרחב האינטימי שלה ולובשת אותו על מותניה כחצאית ארוכה מפוסלת ובתוכו משתנה היציבה שלה והתנהלות הגוף והיא מקערת גב עליון ומטה אותו מעט ומותחת קומתה, ובאחת, הופכת מרקדנית פוסט מודרנית במכנסי חאקי לבת אצולה, דיווה של ממש. הטרנספורמציה מול העיניים נעשית כאילו קרינה פנימית מצמיחה את הפרסונה הבימתית הזו במינימום התכוונות.
בסך הכל זה היה ערב מאד מוצלח ומהנה, שבו התגלו עוד רבדים בפנים של אחד הרקדנים הישראלים יוצאי הדופן שהכרנו.