צילום- גדי דגון

אורה ברפמן

על שעובר על להקת הבלט הישראלי בימים אלה, אנחנו שומעים בתקשורת אך מעט. בקצרה אומר רק שמייסדי הבלט , ברטה והלל מרקמן עזבו למורת רוחם את הלהקה ובמקומם, בחר הועד המנהל בעידודה הפעיל של המנכ'לית הנמרצת, החדשה יחסית, לאה לביא, את עדו תדמור כמנהל אמנותי. שקט תעשייתי מלא עדיין לא חזר אל מאחורי הקלעים ודי לחכימא.

 כותרת הערב- 'הימים שלנו', מרמזת על המהפך. רוצה לומר: פעם הבלט הישראלי התנהל בדרכם של ברטה והלל. מסתבר שהיו לא מעט שחשבו שאחרי ארבעים שנה לערך, זמנם עבר והם מיצו את תרומתם. כן או לא, לא נדון בכך הפעם.

אחרי מהפך ההדחה, מונה מנהל צעיר, כלומר בן זמננו, שלחיקו נפל אוצר, כמעט ללא מאמץ. עוד לא יבש הדיו על חותמת החוזה והנה, במהלך ראשון הוא הביא לראשונה את רקדני הבלט הקלאסי אל סוזן דלל, הבמה שמשמשת מוקד למחול העכשווי, עם קהל צעיר יחסית שנחשף באמצעות מסגרות שונות למה שקורה בעולם, יותר מכל מסגרת מחול אחרת.  נשברה המחיצה בין הבלט בעל התדמית האליטיסטית לבין הקהל נשוא תדמית של פתיחות  פלורליסטית. כן או לא, גם בזה לא נדון עכשיו. אבל לאקט יש משמעות הצהרתית ברת סיכוי להיות משמעותית. ימים יגידו.

כך או כך, ברטה לא ביקשה לפנות לקהל צעיר באמצעות הבמה  שמזוהה אתו יותר מכל- סוזן דלל. במת המשכן התאימה לה יותר, לתפיסתה.  ובכל זאת, בשלהי תקופת ניהולה, הוזמן איציק גלילי לעבוד עם הלהקה פעמיים.

גלילי, ישראלי שמתגורר הרבה שנים בחו'ל ועושה שם חייל, הוא בן דורו של  תדמור ויש בעברת המקצועי הרחוק הרבה מהמשותף. והנה, לאור ההצלחה של ערבי גלילי בבלט הישראלי, הוא נחשב מועמד מוביל לתפקיד שאותו קטף בסופו של תהליך, ידידו משכבר, עדו תדמור.

את הערב הספציפי הכין עידו  בשיתוף כמה מחבריו עבור פסטיבל האביב בראשון. הוא בנוי מארבע עשרה פיסות קצרות עד קצרצרות על פי שירים של להקת הרוק 'היהודים'. זו להקת קונצנזוס של רוק איכותי וחבר'ה מעודכנים, כאלה ששיוכם לכותרת 'הימים שלנו' הולם אותם להפליא. תרומה חד סיטרית.

מבין 14 העבודות, עדו תדמור בנה  את מחציתם, יורם כרמי הכין שניים, סהר עזימי- שלושה ואילו יוני סוטחי רק שתי עבודות. סוטחי לא היה צריך הרבה כדי להשאיר חותם. לשם כך הספיק לו דואט שקול ומדוד שנערך בין לנה רוזנברג, אחת הרקדניות היותר בולטות בערב זה,  ואילייה מנייקוב שהיה פרטנר מעולה.

הקטע שנתפר על השיר  Where You Go זכה להיות ממוקם במקום השניים עשר, כלומר אחרי שרב התכנית כבר עברה וראינו לא מעט תרגילים מרשימים של הנפות בני זוג בכל הכיוונים והאופנים, הנפות רגליים גאלור אם צריך או לא, נפנופי ידיים למכביר והמון צעידה על קצב, לא מעט אוניסונו, ולסיכום: יותר מדי סקיצות למשהו שאולי היה יכול לצמוח למשהו והנה, פשוט דואט. אללי, אפילו לא על פוינט! וכל זה מבוצע על ידי שני רקדנים שטכנית יכולים יותר.

 סוטחי פשוט בנה עבודה בת מספר דקות ( נאמר בפרוזדור שאורך כמה מהשירים מגיע לשש דקות מקסימום) שהצליחה להיות סגורה, בוגרת, בועה שלמה, נפלאה, מרגשת שהאיפוק בה שובה לב יותר מכל פירואט או שפגאט ורטיקלי שרובם הופכים מתוך עודפות לרעש ויזואלי.

יוני פשוט הוציא משהו אמיתי ממקום פנימי וזה הוביל אותו למנעד תנועות שאינן קלישאות מבלי להזדקק לוירטואוזיות מאומצת.

זוג עומד במרכזה של זירה מסומנת בפסי אור. השניים כמו כלואים בסיטואציה מצמיתה. לאט בוחנים את החלל סביבם, אולי מבקשים מוצא. לרגעים בדידותם  הופכת את המרחב המוגבל לתא זערורי ואף על פי כן הם נשמרים מלחדור איש למרחב האישי של רעהו. בסופו של דבר משהו מפשיר מישהו. מערכת היחסים מתרחבת, מתאפשרת, נפתחת, צומחת ומסיימת בחיבור בלתי אפשרי, עמוק, שנבנה על מחוות שקולות. דווקא בגישה זו מצא סוטחי לא מעט פתרונות תנועתיים מקוריים ומפתיעים שייחדו את עבודתו עוד יותר. קוראים לזה יצירתיות.

דואט משובח, נבון, רגיש  זה הבליט דווקא מספר חולשות בערב.

 לא אכנס לכך בפרוטרוט, גם משום שאני מקווה שהערב שיועד במקור למטרה אחרת, ואופיו הבסיסי מבוסס על הרבה קריצות לקהל, אינו מאפיין את הגישה הבסיסית שצריך להפגין מי שלקח על עצמו את הרסן והבטיח לשמר ולקדם את מה שראוי מלהקת הבלט הישראלי. היו יותר מדי פטפוטי מחול או זוטות מחול במקרה הטוב, גם אם פה ושם היו מעמדים בעלי הבלחות מבטיחות.

 יש לקוות שעדו, בחור נבון בעל כישורים במספר תחומים, יצליח במשימה שהוטלה עליו. הצלחתו- הצלחתנו.