Dance Theater Harlem, TAPAC, May 30
צילום באדיבות יח'צ
אורה ברפמן
עברו שנים מאז ראינו את להקת 'תיאטרון מחול הארלם' והטלטלות שעברה הלהקה בעשור האחרון הורגשו היטב על הבמה.
הלהקה שהוקמה לפני יותר מארבעים שנה על ידי ארתור מיטצ'ל ( Arthur Mitchell ) רקדן שחור נפלא, שהיה סולן מוערך ביותר בלהקתו של בלנשיין – NYCB, ( ניו יורק סיטי בלט).
לפני כמעט עשר שנים הלהקה עברה משבר ועמדה בפני פשיטת רגל ולמעשה הפסיקה לתפקד. היא חזרה לפעילות רק באחרונה בניהולה של וירג'יניה ג'ונסון ( Virgina Johnson ). ג'ונסון אמרה בראיון לקראת שיבת הלהקה לבמות ערב סיורה הראשון בארה'ב ובמזרח התיכון, שהיא רואה את עיקר תפקידה לקרב את הלהקה למאה העשרים ואחת. בינתיים כבר חלפו 13 שנים והלהקה רחוקה מקו המטרה.
למעשה הלהקה במצבה הנוכחי, רחוקה מהמעמד וההישגים שהיו לה בעבר.
לפני הכל גילו נאות: אחרי שעתיים וצפייה בשלש עבודות בעלות סיגנון וגישה שונים, לא נשארתי לראות את העבודה האחרונה שאותה, כמו הראשונה, יצר כוריאוגרף הבית.
דבר ראשון שבלט ביצירה הראשונה של הערב 'גלוריה' למוסיקה של פולאנק ( F. Poulenc ) שהלהקה רחוקה מלהיות מגובשת, העבודה לא נקייה וכוריאוגרף הבית רוברט גארלנד ( R. Garland ) לא ממש הקשיב למסרים של המוסיקה מהשלב האמוני- נוצרי של פולאנק וניסה לסנתז בין השפה הקלאסית ושבירתה לפרקים בתנוחות חריגות.
בתצוגת תכלית פותחת זו, לקחו חלק רק רקדנים שחורים- אג'נדה מרכזית של 'תיאטרון מחול הארלם' מאז הקמתו, אם כי היו ויש גם מיעוט של רקדנים שלא ממוצא אפרו-אמריקאי.
הלהקה קמה במוצהר לשמש כבית לרקדנים שחורים שבו יוכיחו לעולם שרקדן שחור יכול להיות רקדן קלאסי ובזאת לשבור עוד אחת מהדעות הקדומות נגד השחורים.
גארלנד הסתמך על רקדניות על פוינט, שפה בלטית ומבנים פורמליסטים של סימטריה והעדפה להתייחסות פרונטלית . פה ושם הוא שבר את הטוהר הסגנוני בפרצי אנרגיה שונה לגמרי, ובמסגרת אף דרש מהרקדנים להעביר משקל על העקבים בלבד, העלה את המרפקים בזויות חדות ושבר לרגעים את המבנים. רגעי השחרור של הרקדנים מכבלי הבלט הקלאסי, העניקו לקבוצה חיים וחיוכים שקודם נעדרו ממנה לגמרי.
ואז הגיע קטע מביך למדי, ה'פה דה דה ' של הברבור השחור מתוך 'אגם הברבורים'. הפעם עלה רקדן בהיר עור ושיער ולצדו רקדנית צעירה שחורה, חזקה, שנלחמה בנחישות לכבוש את הבלט גם אם יתנגד לה עד מחר.
זו היא רקדנית עם סיפור והסיפור ראוי לסידרה מלודרמטית, ואני מניחה, שהוא שהביא אותה לקדמת הבמה, הרבה לפני שהשכל הישר של המנהלת האמנותית פעל. מיכאלה דפרינס ( 18) נולדה בסיירה ליאונה ואומצה בגיל צעיר על ידי משפחה יהודית מניו יורק והיא בהחלט ראויה להערכה על נחישותה והישגיה עד כה. עם זאת, איוש התפקיד נוצר בחטא, בניצול ציני של הסיפור סוחט הדמעות הזה, שמוצה כבר על ידי כל מדיה אפשרית.
חסד, לא עשו לה.
הבחורה מעדה אחרי רב הסחרורים והתקשתה לאתר את המרכז, בעטה את רגליה לשמיים כאילו מישהו שם מטריד אותה, זרועותיה החזקות היכו באוויר ככנפי נשר הנלחם במתחרים על טרפו. מה שכן, לא אחת, הצליחה לעמוד על רגל אחת כשהשנייה מונפת אל על ללא ניע, כבלרינה בשלה. לא רק מבנה גופה , אלא כל תפיסת אמנותה, ההבנה של תפקידה ב'פה דה דה ' הזה, היו רחוקים מהאידיאל שבבסיס תפקיד הבלרינה, זו שמסמלת את הפן הרוחני, הבלתי מושג בתפיסה רבת הסתירות של האישה בעידן הרומנטי.
בבלט הזה ספציפית, הברבור השחור הוא בתפקיד שליחו של מכשף שחור לב, שליח רשע בהתגלמותו, המתעתע בנסיך שהתאהב בברבור הלבן ( אירוני בהקשר של להקת רקדנים שחורים) .הנסיך שחושב שהנה אהובתו שבת לזרועותיו, נשבע אמונים לברבור השחור מול האל ואינו יכול לחזור בו . מיכאלה דפרינס ( Michaela Deprince ) אמורה לגלם את הטוהר והתמימות מחד, בעוד היא מתענגת על זדוניותה מאידך, אלא שהבעת פניה לא משתנה. על שפתיה התקבע חיוך מתוח שאמור היה להעביר אותה דרך מורכבות הדמות, ללא שריטה. ולא היא.
העבודה השלישית בערב זה הייתה 'Contested Space', שיצר דונאלד ביירד ( Donald Byrd ) והיא הלמה את רקדני הלהקה יותר משאר העבודות שראיתי.
המוסיקה העכשווית של אמון טובין ( Amon Tubin ) חזקה והולמת ואפשרה לביירד לבנות ולפרק מבנים ותתי מבנים תוך שמירה על זרימה, אנרגיה מתפרצת ודרגת חופש גבוהה. במסגרת זו שילוב של מרכיבים ניאו- קלאסיים עם ג'אז, עשה חסד עם הקבוצה.
היו מספר דואטים מעניינים ומקוריים ושלל הזדמנויות לראות רקדנים בתפקידים שהאירו את צדדיהם המצודדים יותר.
את תשומת הלב משכה רקדנים דקה עד שקופה עם מפרקי גומי שבעודה עומדת על פוינט ברגל אחת, כרכה את השנייה מאחורי הצוואר, הישג שנושא אופי מסוים, שכמותו רואים במופעי ג'אנר שנפוץ היום בסין החדשה ואפשר לכנותו אקרובטיקה בלטית, שהתחבב על צופי יוטיוב שלא יודעים בלט מהו.
אלא שעל במה מיינסטרימית כמו הלהקה האמריקאית הנכבדה, זה נתפס כהגזמה סרת טעם.
בשלב זה ויתרתי על העבודה האחרונה "שיבה", שוב של רוברט גרלנד, שלא הרשימה אותי בפתיחת הערב. הפעם זו עבודה בטעם פופולרי אם לשפוט על פי המקורות המוסיקליים החל מג'יימס בראון, אריתה פרנקלין, אלפרד אליס ואחרים, מטובי המוסיקאים השחורים, שנעימותיהם 'אמא פופקורן', 'בייבי, בייבי, בייבי", "צלצל אלי" ו"אני מרגיש" וודאי גרפו תשואות.
.