בלט גוטבורג- בולרו X3 , BolerX3 ) ), היכל אמנויות הבמה, תל אביב

צילום : באדיבות יח'צ

אורה ברפמן

להקת בלט גוטברג היא להקה רפרטוארית שוודית ובביקורה הראשון, למיטב זיכרוני, היא מביאה לישראל תכנית של שלש יצירות המבוססות על הבולרו של ראוול. זו גם הזדמנות לראות עבודות של שני יוצרים ילידי שוודיה שמתארחים לראשונה על הבמה בישראל: יוהאן אינגר ואלכסנדר אקמן שמצטרפים לקנת קווארנסטרום (יליד פינלנד). השלושה נמנים על הכוריאוגרפים המרכזיים היום בתחום המחול של הארצות הנורדיות.

לבוגרים שבינינו אין אפשרות לחשוב על הבולרו של ראוול מבלי להיזכר ביצירה של מוריס ביז'אר מתחילת שנות השישים שהפכה לאחת מהעבודות המוכרות והסוחפות מתקופת הזוהר שלו, יחד עם 'פולחן האביב'. ביז'אר מצא דרך להשיג תואם בין מבנה המחול למבנה המודוסים המוסיקליים ולהדגיש את מקצביו כדי להשיג התגברות של מתח פנימי שהולך ומתעצם, מגיע לשיא ומסתיים בפירוקו. רבים פרשו את הבולרו כתיאור מעשה אהבים.  שלש העבודות בתכנית הנוכחית אכן מבוססות על הבולרו, אבל אף אחת מהן לא משמרת את המוסיקה נטו או את אופן קריאתה, כאשר כל אחד משלשת יוצרי הרפרטואר מושך את יצירתו למקום שונה  וכנהוג בעשורים האחרונים, אין במבנה המחול החדש דבר עם מבנה המוסיקה.  

יוהאן אינגר ( Johan Inger) מעלה את Walking Mad, שרוח נורדית שורה עליו. על הבמה גדר עץ גבוהה לרוחב הבמה ועל הפסקול- ציוץ ציפורים. הזוג הראשון נראה כאילו יצא מעבודותיו של מץ אק ונראה כאילו אינגר בנה הומאג' לאק ולעבודה 'סולו לשניים' שלו הן בסט, באופי התנועה ושפתה ובהבניית היחסים בין המבצעים. לאור ההיסטוריה המקצועית שלו, ניכרים ולא במפתיע, גם שורשים קיליאניים בעבודה. עם זאת, הרקדנים הנהדרים הם נכס ומצליחים להפיח רוח במחוות מהפשוטות ביותר ומעלה. לחיזוק הקשר האסוציאטיבי, באה תוספת לראוול עם חלק מ'לאלינה' של ארוו פארת מ'סולו לשניים'. בלעדי החוט המחבר הזה, הקישור ואופן החיבור של שני המלחינים נשאר זר ולא מוסבר.

קנת' קווארנסטרום ( Kenneth Kvarnstrom) קבר את צלילי הבולרו תחת מוסיקה אלקטרונית מקורית  ומעודנת של יוקה רינטמאקי ( Jukka Rintamaki) ששזר מהבולרו הדים רחוקים ונדירים, אבל יצר משהו משלו בעל תוקף שמחובר למקור בעיקר בתת שיכבה של קצבים. בניגוד לאסתטיקה שבאה לביטוי בתלבושות העבודה הקודמת שדמו לבגדי חולין מהסוג החביב על אק, קווארנסטרום מחפש דרמה והרקדנים נהנים  מתלבושות שם חלק עליון עשיר, מפוסל בבד שחור שמשדר חיץ בין מודע לתת-מודע, התחום שבו מתרחש המחול. העבודה בנויה מתצריף של סצינות קצרות , הרבה דואטים וטריו מאד מגוונים מבחינת הלקסיקון  התנועתי. גם הוא נשען על חלקי סט בעל נוכחות  וורסטיליות שבאה מאביזרי מתכת קשה ורכות יריעות טכסטיל. יש בקומפוזיציות שלו יופי רב ושוב, הביצוע היה מדויק ואנין. כאן היה גם תפקיד מוביל לרקדנית הישראלית לאה ינאי, לשעבר רקדנית הבלט הישראלי.

את הערב חתמה יצירתו של אלכסנדר אקמן  'אפיזוד 17' ( Episode 17 ) שבה מפרק אקמן את הבולרו לגורמים ומחבר מהם סידרה של קטעים משעשעים ופיקנטיים על גבול הפרוע.  את פירוק מלווים דברי הסבר של אחד הרקדנים שמשמש גם מעין מנחה ומפעיל את גושי 21 הרקדנים. שני הצדדים נהנים מתפקידם שמשחרר אותם מאזורי הנוחות הרגילים שלהם ומביא אותם למקומות שאולי לא מאתגרים אותם במובן הטכני, פיזי, אבל מספק רענון במספר מובנים.

 בסך הכל היה זה ערב מהנה שפתח צוהר למחול הנורדי ואפשר להכיר יותר מקרוב שלושה יוצרים מרכזיים מהצפון הרחוק, שנציגיו לא מבקרים כאן לעתים קרובות. ( בעצם מי כן?) היוצר המוכר מעט יותר בארץ היה טרו סארינן מפינלנד שביקר כאן במספר הזדמנויות. לצערי, מאז שיצר את 'האור השאול' עם מקהלת הקאמרטה מבוסטון לפני כ 7-8 שנים, ולהקתו התרחבה, חשב מי שחשב שההפקה יקרה מדי להזמנה. אילוץ זה הפך מכריע ברבות מההחלטות ויורגש עוד יותר בעתיד.

למיטב זיכרוני עבודות של אינגר ואקמן לא הוצגו קודם לכן בארץ. שלשתם יוצרי מחול מיומנים ואיכותיים והם הוצגו בערב בסדר עולה מבחינת העניין שעוררו, כשאקמן, אולי נדמה, מחויב פחות מאחרים לקונוונציות מחוליות.