Jasmine Vardimon- 7734 , Tel Aviv, May 24.
יסמין ורדימון – 7734, המשכן לאמנויות תל אביב, מאי 24
צילום: באדיבות יח'צ
אורה ברפמן
שמה של יסמין ורדימון אינו מוכר כל כך בקרב הקהל הרחב. ורדימון, רקדנית ישראלית שהחלה דרכה בלהקה הקיבוצית לפני כמעט שני עשורים, עברה ללונדון ובחמש עשרה השנים האחרונות היא חיה ויוצרת שם. היא מחזיקה כיום בלהקה בגודל בינוני המונה כתריסר רקדנים ונוחלת הצלחה בבריטניה ובאירופה.
בישראל, זה ביקורה השני במשכן, כשנתיים אחרי הקודם. שם היצירה 7734 יוצא דופן והוא מתייחס לתאריך 7.7.34 . הבחירה בו ככותרת לעבודה שמתייחסת לשואה, מורכבת. מצד אחד ורדימון מציינת תאריך ספציפי אלא שאין לו לכשעצמו ערך כציון דרך, בניגוד לתאריך פרעות 'ליל הבדולח' 9-10 בנובמבר 1938. אבל הוא טעון מכיוון אחר. 7734 במבט הפוך יקרא hELL, ( גהנום) וזו כבר שנינות. במידה רבה, שניות דומה יש בעצם הטיפול הנושאי שבבסיס העבודה. ורדימון בחרה לדבר על השואה בצעד אמיץ ואולי אף נועז ומאידך, היא נסוגה כל פעם למקרי עוול ורשע פרטניים, ברמה של הטרדה ועוון ומגמדת וממסמסת את ייחודיות השואה, אבל זוכה אולי בנקודות כשליחת משמר הפוליטיקלי קורקטיות בסביבתה התרבותית-פוליטית.
בתמונה הראשונה עומד בחור במדי מנצח עם גבו לקהל ומנצח על מוסיקה ללא נגנים. מולו הבמה עמוסה בערימה של סחבות וחלקן מתרוממות לצלילי כלי נגינה מסוים. במקור הושמעו צלילים מ'טוינהויזר' של ואגנר, אבל הנהלת המשכן דרשה מהיוצרת לצנזר את ואגנר ולהחליפו באחר.
ורדימון התקפלה, כי הבינה שבלי כניעה, לא תעלה עבודתה זו בתל אביב. קשה לי לראות יוצרת כמו פינה באוש, גיבורת נעוריה, מתקפלת מול הנחיה דומה.
אולי זה קשור לכך שיש ישראלים שעובדים ומצליחים במידה כזו או אחרת בחו'ל, אך נזקקים מאד לאישור הקהל המקומי.
מתוך ערימת הבגדים בנוסח המזוהה עם מחנה כמו אושוויץ , נחלץ החוצה מתחת לערימות זוג בעיצומה של התגפפות סוערת ומתמשכת, שרוקד על ברכיים את תשוקתו לצלילי התזמורת הלא נראית, תוך שהוא מפזר חלקי ביגוד לכל עבר וזאת למרגלות מגדל שמירה כמו שאנו מכירים ממחנות ריכוז. סקס ומוות בכפיפה אחת. אם תרצו- הישרדות מול כליון, הפרט מול מכונת הרוע הלאומני האולטימטיבי.
במהלך השעתיים ורבע הבאות, ורדימון תנכיח את השואה באופנים נוספים ותמהר לצאת משם לאקלים שונה, משכך, משכיח. נוגעת באש ומושכת ידה לטווח הבטוח.
דוגמא אחת מעניינת מבחינת המסקנות אולי, היא סצנה שחוזרת על עצמה בנוסח שונה. בגרסה ראשונה, גרסת הסלקציה הבוטה, עומדת שורה עורפית של רקדנים שפופים, כנועים מול סוהר במדים שלפני דקות היה מנצח התזמורת. אחד אחד הוא תולש את האנשים מהשורה בברוטאליות קיצונית וממיין אותם, מי לימין ומי לשמאל. מי שלא הבין, חי כנראה על הירח.
אחר כך, חוזרת אותה שורה של רקדנים שפופים וכנועים, אלא שכאן הטיפול בנושא עולה לדרגת מופשטות גבוהה יותר והסוהר נושף לעברם ומזעזע את כל השורה כך שהם נעים ומתכופפים לאחור כקני עשב.
אבל מאחר וורדימון מעוניינת יותר בתיאטרון ואופרה כנראה מאשר במחול נטו, נדמה שכל הטיפול שלה בשורת נושאים כבדי משקל המכסים טווח רחב של סוגיות ותובנות, מוביל אותה להתייחס לתנועה כמי שמשרתת סידרת נרטיבים, באופן שמזכיר קטעי מחול שבאים לתמוך באופרה, בניגוד למחול שמתייחס לעולם הפתוח במונחים שלו. לא שאין מחול תיאטרלי מורכב ומרתק לא פחות ודווקא זה של פינה באוש הוא הוכחה לכך. גם שחזורים מעבודות של באוש מלפני שלושים שנה ויותר נראים רלוונטיים ומיוחדים גם היום, עם כל התמורות שעבר עולם המחול והגדרותיו.
ורדימון אינה מסתפקת ביכולתה להעביר רעיונות מילוליים באמצעי במה שאינם טכסטואליים ולכן היא משלבת מעין שיחות על נושאים שונים שמהם אמור הקהל לקבל תובנות המתייחסות למה שהוא רואה או עומד לראות במו עיניו. תפקיד התיווך הפעיל של פישוט האמצעים, אינו מוסיף, לפחות בערב זה, כל רובד לעומק היצירה, אלא נתפס כחולשה, כאמצעי המרדד אותה על ידי הצורך להאכיל קהל בכפית, דבר מיותר. גישה זו מצרה את יכולות הצופה לקחת חלק פעיל כפרשן, אחד מהתענוגות שמספקת האמנות.
לדוגמא להאכלה בכפית ולאו דווקא באמצעות טכסט, היא זו שבה הרקדנית פרועת השיער שביססה לעצמה דמות פראית חזקה, מחפשת מוצא מזירת ההתרחשות, אך לכל צד שהיא פונה, והיא פונה לכולם, היא נתקלת בכבל שמותחים הרקדנים שעליו תלויים סמרטוטים ובכך הם חוסמים את דרכה לחופש. בסדר, הבנו.
בכמה סצנות קודמות בעבודה זו, לא פעם שבירת המבנה לצורך קטעי דקלום טכסט ( שלא תמיד מלווה בדיבור רהוט) הוסיף פגיעה בהידוק המבני החסר של העבודה.
מה שכן, ורדימון מצליחה ליצור שפה בנויה ומעניינת, עכשווית במיוחד בקטעים התנועה הקבוצתיים. עם זאת, העבודה נראית מיושנת מעט בתפיסתה, באופן שבה היא מבקשת לדבר מחול ולרקוד טכסט.
מבחינת התכנים יש בה גודש שלא בטובתה אולי הביטוי תפסת מרובה, תקף גם במקרה הזה. לערכים הויזואליים המרשימים יש מקום בהבניית הנושא והם מספקים ליצירה נופך אופראי כמעט. הסט, על כל פנים, כבר מוכן. מצד שני, אי נחת מתגברת לאור האופן הספציפי שבו האסתטיקה המוקפדת נוגעת בטיפול בנושא המוות באמצעים החזותיים. אופן הערבוב כאן של אסתטיקה ודם נסתיימה בקיטש.
[ad]