Butoh with Atsushi Takenouchi and Hiroko Komiya

אטסושי טקנוצ'י  והירוקו קומיאה: על בוטו, רוח ואש. אולם הכט, אוניברסיטת חיפה, 14 במאי

צילומי בוטו: דרורה שפיץ

פורטרט: Konronsha

אורה ברפמן

 

על במת אולם הכט באוניברסיטת חיפה, עומד רקדן הבוטו אטסושי טקנוצ'י ( Atsushi Takenouchi) ערום, למעט שקיק בד רפויה המכסה את איזור חלציו, לבוש נפוץ, אופייני לרקדני בוטו בעיקר מהדור הקודם. רבים מהם נוהגים עד היום לצבוע את  גופם בלבן מקצה בהונותיהם ועד כיפת גולגולתם, כולל צדפת אוזנם. אטסושי בחר להתמרח על הבמה במים ובהם בוץ אדום בצבע חמרה והוא צובע בשקידה כל איבר ואיבר ומכסה גם את שערותיו בבוץ המרהיב. אני תוהה אם הוא מכיר את הנוהג בדרום אתיופיה ובמיוחד אצל בנות שבט ההאמר שמתמרחות- כולל אוסף מקלעת צמותיהם המרהיבה- בבוץ בעל גוון זהה, אלא שהחימר שלהם מעורב בשומן מהחי ומדיף ריח חזק מעורב בזיעה והוא אינו יורד במים כל כך מהר.

הרקדן דקיק, בשנות החמישים לחייו, גופו עדיין גמיש ומוצק. שיערו הארוך מעט מדובלל ובשיחה הממושכת שקיימנו בבית הקפה הוא נראה כמעט נידף. פניו מוכרים לי ורק כששיר ימאגוצ'י, אוצרת מוזיאון וילפריד מתערבת בשיחה, אני מבינה שצילום גופו העירום תלוי ממסוגר על קירות חדר מגורי.  מיד אחרי הצונמי בשנה שעברה ערך מוזיאון וילפריד תערוכת מכירה של צילומים בנושא בוטו של צלמים ממדינות שונות לטובת הנפגעים. הצילום היחיד שהותיר אותי פעורת פה היה של אטסושי שכיכב ב-11 תצלומים שונים, כולם מרשימים ודרמטיים במיוחד.

בצילום שרכשתי הוא עומד בנוף של מדבר חולות ,רגליו שקועות בתוך שקערורית שבדיונה, בתנוחת בוטו אופיינית. צל רעמת שיערו הפרוע מטפס מהגומה ונפרש בזוית עצמאית על שוליה. אלמלא זיכרון צרוב של הסרט 'אישה בחולות' שראיתי לפני יותר משלושה עשורים, אולי לא הייתי בוחרת דווקא בצילום המסוים הזה. הצלמת הרגישה שקלטה במצלמתה שביב רגע שאומר על הבוטו כמעט את  כול, הייתה לא אחרת מרעייתו מזה שתים עשרה שנה והמוסיקאית המופלאה שאתו – הירוקו קומיאה ( Hiroko Komiya ). למחרת על הבמה הבנתי שאם בבית הקפה הוא רך כטלה, על הבמה הוא נמר. הבחור החוור משהו בשיחה פנים אל פנים מקבל את כוחו על הבמה ומול המצלמה שמאוהבת בו.

את הכתבה הזו בחרתי ללוות בצילומיה של דרורה שפיץ, צלמת מוכשרת ביותר שמכירה את תרבות יפן והיא אולי הצלמת הישראלית הראשונה שהציגה צילום אמנותי של להקת 'סנקאי ג'וקו' לאחר ביקורה הראשון בישראל בתחילת שנות השמונים.

אטסושי: " בילדותי נהגתי לרוץ ליערות ולרקוד עם הרוח או סביב אש המדורה.  לימים שהפכתי רקדן, קרה לא פעם שבדיוק בזמן שרקדתי במקום פתוח, בטבע, השתנה פתאום מזג האוויר, כביכול בגללי. או שסופה החלה וכיבתה את המדורות וגלי הים גרפו חזרה לים את גזרי העצים הסחופים שהיו חלק מהמופע שביצעתי בהוקאידו, או שלהיפך, לאחר גשם סוחף, עמדתי להתחיל והנה הגשם חדל ושמש יצאה.

אם כי לא ידעתי מה זה בוטו ולא שמעתי על סוגת המחול הזו עד שהייתי בוגר, מבחינתי רקדתי מבלי דעת את הבוטו, כמחול אנושי, אך מאז 1980 כשראיתי מופע בוטו לראשונה, הבנתי שזה מה שאני עושה ורוצה לעשות.

בילדותי חשבתי שאגדל להיות צייר. הייתי ילד חלשלוש עם בעיית אסטמה, שמלווה אותי מאז. אמנות היא חלק מחיי המשפחה שלנו, אבי הוא אמן, מאסטר בקליגרפיה ואחותי למדה בלט ומחול מודרני.

אחרי שראיתי מופע של היג'יקטה ( Tatsumi Hijikata , אחד משני האבות המייסדים של זרם הבוטו, לצד קזואו אונו,   Kazuo Ohnoשמוכר לישראלים רבים) הצטרפתי למשך שש שנים ללהקה שהקים שימודה סייג'י (Shimoda Seiji ) שהיה אחד מתלמידיו" היום נחשב שימודה לאמן הפרפורמנס החשוב ביותר ביפן..

 

"אחר כך עזבתי את המסגרת הזו והקמתי בגיל 24 בית ספר עצמאי לנושאי ריקוד, סביבה וטבע  לילדים שלא רוצים ללכת לבית ספר רגיל. תשע שנים ניהלתי את בית הספר החופשי.

לימדתי את הילדים איך לחיות בטבע, למצוא בו מזון, להצית אש, להפיק צבעים לשימוש בתחומי אמנות שונים ואחר כך- איך לרקוד בטבע.

בגלל הלחצים להישגיות, ילדים ביפן כמעט ולא זוכים לבלות זמן חופשי בטבע, הם חייבים ללמוד ולשנן כל הזמן.

אחרי התבקשתי לקפוץ עד שאמות מהיג'יקטה, החלטתי לסיים את הניסיון הזה, החלטתי לא למות מקפיצות והתמקדתי ביצירה עצמאית שלי, מבלי מחויבות של להקה.

חשבתי שבוטו יוכל להוביל אותי לחיבור עמוק אל שורשי החיים וזה מה שעניין אותי. מבחינה זו דבר לא השתנה, זה נשאר העניין המרכזי שלי בבוטו".

מחוץ ליפן מניחים שהיפנים מכירים בוטו וכולם מתחלקים בין חסידי היג'יקטה או מצדדי קזואו אונו, אבל עברו הרבה שנים עד שבכלל שמעו ביפן על בוטו. זרם אוונגרדי בזמנו שמטבעו החתרני היה די איזוטרי ולא מאד פופולרי ביפן. גם היום אמני בוטו נוכחים יותר וזוכים להצלחה מחוץ ליפן. העניין בתחום זה החל לצבור תאוצה כשקמו הלהקות הראשונות והחלו לסייר באינטנסיביות בחו'ל, כמו סנקאי ג'וקו, להקת הנשים אריאדונה, להקת ביאקו-שה וגם דאירקודקאן הותיקה ביותר( ראה ביקורת על הלהקה בכתבה על פסטיבל מדריד 2012 באתר. https://dancetalk.co.il//?p=760  ) אחריהם קם דור חדש של אמנים כמו קים איטו שמציעים ניאו-בוטו, עם קריאה חדשה לגמרי בז'אנר והם מחוברים למחול העכשווי והמושגי תוך שימוש במעט מהמרכיבים המאפיינים בוטו טהרני, אם אפשר לכנות 'טהרני', אמנות שמטיבה היא כה אינדיבידואליסטית ולה דרכי ביטוי שונות ורבות.

ש. מה חיבר ילד טבע שכמותך לסוגת אמנות שמזוהה עם אוונגרד די אנרכיסטי בראשית דרכו, במיוחד לשיטת היג'יקטה.

ת. " בזמנו הייתי מחובר לרוק פרוגרסיבי, פינק פלויד, לתחילת הרוק-פאנק כמו הסקס פיסטולז. ובוטו היה קשור עם רוק-פאנק ותנועות מהפכניות.  בסוף שנות החמישים היג'יקטה דיבר על 'מרד הגוף' ( Body revolution )  הוא היה אנרכיסט וחשב לשנות את העולם.  היום רבים רוצים לשנות את העולם, את החברה והמדינה."

ש. קראתי לא מעט פירושים למושג בוטו. בוא תעשה לי סדר בבקשה.

ת. " למילה יש משמעויות קצת שונות בתקופות שונות. המילה היא בת מאות שנים, מהמאות ה-11-12,  ופירושה המילולי בא משני סימנים ( אותיות) בכתב קאנג'י : "בו" הוא תנועת העלים ברוח, או רוקד כתנועת העלים הרוח או רוקד ברוח. ו"טו" הוא דריכה תוך התכוונות לתוך האדמה, לרוב במשמעות דתית פולחנית, כדי לסלק מחלה או להתפלל ליבול רב. אבל לפני כמאה, שנה ומעט יותר התחילו להשתמש במושג 'בוטו' לתאר משהו חדש, השתמשו בו לתאר מחול חדש שבא מתרבות זרה כמו הטנגו שהפך פופולרי ביפן. "

בהקשר זה כדי להזכיר את ביקורו הראשון של קזואו אונו בישראל לפני כשלושים שנה, שבו הוא רקד את הסולו הידוע שלו שהוקדש לרקדנית ארגנטינאית שסיירה ביפן

   בילדותו, בשנות העשרים, היא כונתה 'לה ארחנטינה' והותירה עליו רושם עז. Butoh Argentina Ofrenda a Kazuo Ohno 1906 – 2010 – YouTube

למעשה היה זה יוקיאו מישימה שהציע להיג'יקטה לאמץ את המונח 'בוטו' שהיה ללא שימוש הרבה שנים. היג'יקטה כינה את הסיגנון שלו 'בוטו שחור', 'אנקוקו בוטו' הבחנה שאנו מכירים גם מפלמנקו שבו מכנים פלמנקו חמור ועמוק: 'פלמנקו חונדו ' (Jondo).

ש. אתה הכרת היטב גם את דרכו של קזואו אונו והתחברת אליה בהמשך דרכך. מדוע, במה שונים לגביך, אונו והיג'יקטה?

ת. " בוטו צריך שני צדדים, כהה ובהיר, כמו האדם והאנושיות. אני למעשה התחלתי את המחויבות שלי לבוטו מהצד היותר רציני, אחרי שחברי הטוב נהרג ברעידת האדמה הידועה בקובה. הוא אמר לי בזמנו להתרכז בבוטו וזו הייתה מתנתי לו. אני שלקחתי משניהם פיתחתי סגנון משלי שכולל הרבה מאד בוטו בטבע, מחובר למקום שממנו אני שואב. קיימתי יותר מ-500 מופעים באתרי טבע במיוחד באתרים אנימיסטיים כמו עץ בן אלף שנים, ליד סלע מיוחד, ליד מקדש. "

ש. פרנסת את עצמך מבוטו בזמן ההוא?

ת. " חייתי כמו נזיר. גרתי תקופה באי בים הפנימי של יפן שבו אלף איים, חלקם זערוריים. חייתי באי שיש בו 60 תושבים, בלי חשמל. הבנתי את יפן כפי שהייתי מסוגל והחלטתי שהגיע הזמן לרקוד במקומות אחרים. היום אנחנו מתגוררים ליד פריז. אנחנו  מופיעים, מעבירים סדנאות ויוצרים יחד. אורזים ופורקים מזוודות כל הזמן, מסיירים ללא הרף. "

ש. בוא נחזור לאונו והיג'יקטה, איך אתה רואה את מקומם?

ת. " תפיסת העולם של קזואו אונו  קרובה מאד לשלי. לא אהבתי את הנטייה של היג'יקטה לשמר עבודות, אמרתי לו שאני לא אוהב את ההיקבעות הזו, עברנו כבר את 'זמן המהפכה'. לא אהבתי את הניסיון שלו למסד את הבוטו.

את אונו פגשתי יותר מאוחר ואהבתי את החשיבה האוניברסאלית שלו."

ש. האם אתה מסכים עם מבקרת המחול אקיקו טאג'יקי שמתנגדת לניכוס מאפייני בוטו על ידי זרים והיא מכנה את התופעה בבוז: אוריינטליזם, כלומר מכבש הגלובליזציה. לדעתה בוטו לא יכול להיות מאומץ על ידי זרים שנוטים לא להעמיק אלא לאמץ מאפיינים חיצוניים".

ת." מבחינתי הבוטו מגיע לקיצו. היום זו לא אמנות יפנית, שתגמר בכל מקרה. השם אינו חשוב. מבחינתי לכל אדם יש בוטו משלו וזה בסדר".

המופע של אטסושי חתם יום עיון מרתק , ראשון מסוגו שהתקיים בישראל, בחסות המחלקה ללימודי אסיה באוניברסיטת חיפה, בשיתוף ען מוזיאון וילפריד, תחת הכותרת: "בוטו ואוונגרד יפני במבט גלובאלי וישראלי". לקחו בו חלק פרופ' רותם קובנר, דר' כנרת נוי, דר' מיקי דליות בול, שיה טאובה דיין ושיר ימגוצ'י, לצד פאנל של רקדני בוטו ישראלים שביקשו להסביר את המשיכה בישראל לתחום הבוטו, שהביא לא מעט מהם להצטופף למרגלותיו של  קזואו אונו ולגמוע מתובנותיו. השתתפו: תמר בורר, נטע פלוצקי, מיה דונסקי וענבל פיכמן.

 

 

 

 

 

 

את יום העיון האקדמי הראשון בנושא בוטו שהתקיים בסיומו של יום גדוש