Israel Festival: Karas- Saburo Teshigawara( Japan): Mirror and Music June 7
קאראס- סבורו טשיגאווארה: מראות ומוסיקה. ( יפן) פסטיבל ישראל, 7 ביוני.
photos by Sakae oguma, Bengt wanselius
אורה ברפמן.
סבורו טשיגאווארה הוא אחד מהאמנים החשובים שיצאו מיפן בדור הנוכחי, ותיאטרון המחול שלו , בניגוד לאמני בוטו, מתייחס אל ושואב מהמחול האירופי וממוסיקה מערבית. סבורו מגיש מחול שחומק מהגדרות שגרתיות, בגלל אופן חיבור מרכיביו ומכך שאינו נצמד לסוגות מחול בעלות מאפיינים סגורים ומוכרים. במארג מרכיבי החוויה הבימתית, יהתנועה גופא אינה מהווה מרכיב מרכזי דומיננטי, אלא כפופה להשלכות מאסיביות של חומרים ויזואליים שכוללים מערך תאורה מורכב בעל נוכחות יוצאת דופן שמתפקד באופן שונה ממה שנראה עד עתה על במות המחול בארץ. התאורה אינה באה להעניק אוירה, לטפל בחלל וחלוקתו ולמקד את המבט לעבר התרחשות מסוימת ואין היא באה כדי להדגיש את תלת הממדיות של הגוף, אלא פועלת מתוך מטרות אינהרנטיות של עצמה . דווקא עצמאותה, היא שמעניקה לתנועה מימד חדש.
ביקורה של להקתו, 'קאראס' ( עורבים), לפסטיבל ישראל היא קרן אור בפרק המחול של מהדורת הפסטיבל הנוכחית , פרק אנמי באופן מדאיג שנשען בעיקר על בידור פופוליסטי שכולל בפעם המי יודע כמה טנגו אותנטי מסוגנן להפליא, ושוב את להקת מומיקס וכן תכנית דידקטית מתחום אמנויות הלחימה מסין. בכך הצילה קאראס את כבודו האבוד של פרק המחול, השנה.
טשיגאווארה, כוריאוגרף ויוצר אמנות חזותית מוערך, הביא את עבודתו האחרונה 'מראות ומוסיקה' ( 2010), יצירה שחומקת מהגדרות מוכרות ומסרבת להיכלא בתבניות קיימות, וכוחה בין השאר באניגמאטיות שהיא מייצרת, בסקרנות הבלתי פתירה שהיא מעוררת, בסיעור המוחות שהיא דורשת. היא מטריפה את הדעת בעומס, בגודש החוויתי שהיא שוטחת, באפקטים ההיפנוטיים שהיא מבעירה.
הרושם החזק שנצרב הכי עמוק בזיכרון יישאר כנראה משילוב של התנועה המיוחדת שמבוססת על שפה די בסיסית, עכשווית, חופשייה מסיגנון יתר, שפה שאינה יוצאת דופן לכשעצמה אך היא משמשות בסיס, נקודת התייחסות לסדרת לדימויים החזותיים הקיצוניים שמציעה מערכת התאורה המתוחכמת שמסחררת את החלל במעין סופת אור עצומה. סופה גורפת שמותחת את תחום המושב של תיאטרון המחול למקום שמבחינת מורכבותה המערכתית ועוצמת דימוייה, מוכרת בעיקר מביטויי מדיה דיגיטלית ולא מעבודה בימתית.
המבנה הרב שכבתי של שילדת העבודה, משקף תהליך של הבנייה מחדש של חומרים שעברו קודם לכן פירוק לגורמים, לשברי שברים, ומסמנים הצעות וחלופות תובנה חושית לצופה באמצעות סדרת מערכות קצרצרות שמרכיבות פאזל חידתי. בין פיסותיו , אם תרצו, פרקיו, משתברת הפגזת תאורה שיש לה יכולת לנסות ולשנות תודעה באמצעות להביורי אור מחזוריים, כאוטיים ומהפנטים, בטכניקה דומה לזו של סטרובוסקופ.
בקבוצה שמונה רקדנים, אבל העין נמשכת תמיד לדמותו הקרחת של סבורו עצמו, המבוגר בחבורה ואחריו לרקדנית גבעולית צרת ירכיים- ריהוקו סאטו, בעלת איכויות תנועה ייחודיות. בסולו המרכזי שלו, נדמה שטשיגאווארה זז בו זמנית למספר כיוונים אבל ללא דגשים חדים, אלא ברכות וזרימה שלעתים היא בעלת רגישות לירית ולעתים סוחפת כרוח סערה, אך תמיד מכילה פיוט. לנוכחות שלו יש איכות רוחנית שנובעת ממרכז פנימי יציב. התנועה שלו מבוססת על העברות משקל מהירות תוך שינויי כיוון ולעבודת הטורסו והידיים האקספרסיביות שלו יש מראית של איכות ספונטנית, שמתהווה כביכול בו ברגע. הוא מייצר תחושה של גוף במרכזו של הרהור מתמשך שתוך כדי שיח פנימי, הוא כותב את עצמו בחלל.
ריהוטו סאטו, הרקדנית הבולטת החבורה, באה מהתעמלות אמנותית. היא, כמו שאר הרקדנים לא נדרשים לשום תנועה המוכרת משיעורי טכניקה מקובלת ובוודאי לא לתצוגה וירטואוזית במובן הסטנדרטי. סאטו, שנראית כמו נימפה אוורירית שקופה למחצה, מתגלה כמכונת ריקוד עם מנוע טורבו.
הרקדנים שלו אינם גומעים מרחק בקפיצות וגלגולים, אינם שולחים רגליים לשמיים או מתקפלים לשניים. ריהוטו וחבריה פיתחו סיבולת לב ריאה מרשימה בסדרה אינסופית של ניתורים ברגליים מתפשקות באוויר בעוד הזרועות מתנדנדות בדרגת חופש גבוהה, עצמאית, פעילות שמותירה גם את הצופה ללא נשימה ועם זרם אדרנלין מעיק. טשיגאווארה מיצר חוויה בימתית שבה כל האמצעים; הסט, הלבוש, התאורה והמוסיקה לצד התנועה, מייצרים מערכת מרובדת ומגובשת באמירתה האמנותית. זו עבודה שמספקת אתגר לצופה שמתבקש לפענח את הצופנים החדשים שמונחים לפתחו. אין כמובן כוונה לטעון שמאחורי החוויה החושית החזקה עומד טכסט. להיפך- אין טכסט. אין תשובות. יש בעיקר הצעות לעיון. בכל אופן, אין לי ספק שמרבית הצופים חשים בקצות הציפורניים בנוכחותו של מעשה אמנות בעל ערך, כאשר פעולה פיסית מוכרת ומזוהה, עוברת היסט פואטי לעבר המטאפיסי.