קלרה – רשמים מתהליך עבודה
יורם כרמי
צילום ש'ל: ליאוניד קרומנצ'קו
צבע: אייל לנדסמן
באוגוסט השנה היה לי העונג ללוות אל הבמה את "קלרה" מופע מחול ניאו-קלאסי על פוינט ובכך לסיים תהליך ארוך עם קבוצת רקדני בלט קלאסי, יוצאי או ילידי רוסיה ברובם הפועלים תחת ניהולה של נדיה טימופייבה המנהלת האמנותית של 'בלט ירושלים'.
הבלט הקלאסי תמיד עניין אותי ולא פעם עשיתי במרכיביו שימוש ביצירותיי עבור להקת 'פרסקו' אך מעולם לא בצורתם הנקייה. תמיד מצאתי את הטכניקה הקלאסית חשובה, מאתגרת והכרחית לבניית גופו של רקדן אך כשהגעתי ליצירה עצמה תמיד מצאתי את עצמי "מלכלך" את התנועה. משתמש במקור ומנסה לעבור ממנו למקום חדש, נשען על הבסיס, התנופה והקו המצויר, אך תמיד בדרך אל משהו אחר .
ההזמנה מלהקת המחול של טימופייבה סולנית הבולשוי לשעבר הפתיעה אותי מאוד.
העבודה על פוינט הייתה מאתגרת בעיניי מאז ומתמיד. יוצרים נערצים כמו ויליאם פורסיית', ירי קיליאן ג'ורג' בלאנשין ועוד, הם דוגמא מצוינת למה שאני מחשיב כעבודה מרגשת ומאתגרת, היוצאת מהקלישאות הקלאסיות ומעמידה וירטואוזיות, ריגוש וקומפוזיציה בשילוב מושלם.
לא מעט חששות קדמו להחלטה לקחת על עצמי את הפרויקט.
מעולם לא יצרתי עבודה על אצבעות, לא הכרתי את הרקדנים, ולוח החזרות שהסתמן הראה שנוכל לעבוד רק בסופי שבוע ולעיתים רק בשבתות – כלומר 5-6 שעות בשבוע עם מרווחים גדולים ביניהם. גם בדיקה מעמיקה של הלהקה (ביקור בחזרות וצפייה בוידאו) העלתה כמה מסקנות מדאיגות: הרקדנים טובים, אך אינם אחידים ברמתם. הלהקה אינה מתאמנת באופן סדיר, שכן תקציבם נמוך ולו"ז החזרות מלא אילוצים.
הרקדנים הטובים ביותר בקבוצה אמנם מאומנים מאוד אך ללא גישה עכשווית לתנועה מעבר ללקסיקון הקלאסי המסורתי. הטכניקה הבוהקת של כמה מהם מלווה בקישוטים ומניירות שלטעמי זמנם עבר. מצד שני, חברי הלהקה ומנהליה היו אחוזים אמביציה יוצאת דופן ורצון ברור לשנות ולהשתנות כדי להגיע לקהלים חדשים, לפרוץ את גבולות עצמם ולאתגר את הגוף .
הלהקה שמעולם לא עבדה עם יוצר עכשווי או ישראלי נתקלה די מהר בקשיים שנבעו מהרגלי עבודה ישנים וקבועים. כך,למשל, היה להם מוזר מאוד שלא הגעתי לעבודה עם החלטה מוסיקלית ברורה. העבודה על תנועה, אימפרוביזציה וחקירת אופציות רבות ככל האפשר בכל רגע נתון נראתה להם מוזרה ולעיתים מבלבלת ומעייפת.
גם כשכבר נבחרה המוסיקה (לאחר ניסיונות מרובים והתלבטויות) הפרשנות המוסיקלית של הרקדנים הייתה צפויה: פסקה מוסיקלית שווה פראזה תנועתית. אם מתחיל נושא חדש כאן יתחיל גם משפט תנועה. כל הפצרותיי בתחילת התהליך להתעלם מהמוסיקה ולתת למקריות ליצור את ההקשרים או להתמסר לתנועה ולא לקצר או להאריך אותה כדי להתאימה למוסיקה, נתקלו בקשיים רבים ולעיתים בתסכול.
לאחר ניסיונות רבים עם סוגי מוסיקה שונים בסטודיו והתלבטויות רבות בחרתי לבסוף שתי יצירות כבסיס לעבודה. האחת ,העיקרית שבהן, החמישייה לפסנתר וכלי מיתר של רוברט שומאן, יצירה יצרית וסוערת כמלחין עצמו. 4 פרקים נפלאים שדימיתי אותם לארבעה מצבי רוח או ארבעה מצבים נפשיים הרודפים זה את זה .הבחירה בשומאן אינה שגרתית. מוסיקה קאמרית ובמיוחד של שומאן היא לא בין הנפוצות בבחירות של יוצרי מחול כמו יצירות של באך, מוצארט או אפילו מלחינים עכשווים יותר כמו סטרווינסקי או בני דורנו כמו ארוו פארט.
הבחירה ביצירה זו, שהייתה מוכרת לי שנים רבות, התחברה אצלי לצורך להעביר את עצמי ואת הלהקה הרוקדת תהליך חדש ולא לפחד מהאתגר שהמוסיקה הציבה בהיותה סוערת לא צפויה ובחוסר השקט שהיא מחוללת במאזין. מצד שני בחלקים ממנה הסתתרה ההזמנה להתרפק כמעט ברומנטיות על המוכר והידוע.
הנושא של היצירה, קלרה, אישתו של שומאן שלא ארחיב עליה פה את הדיבור- הציג את עצמו תוך כדי עבודת התחקיר שעשיתי על היצירה המוסיקלית שבעלה הקדיש לה. והחלטתי לפתוח ברומאנסה פרי הלחנתה בראשית העבודה.
הקטע הפותח את היצירה, כאמור לצלילי רומאנסה מאת קלרה שומאן, הוא סולו של נדיה טימופייבה עצמה. היא רקדנית מחוננת ששבה אל הבמה לאחר סדרת פציעות וניתוחים שהעמידו בספק את יכולתה לשוב לרקוד. נדיה היא מופת למשמעת עצמית, הקשבה וסקרנות ומלאה בידע נרחב על המתודה הקלאסית.
בעבודה על הסולו עברנו שלבים רבים. ראשית חיפשתי לראות מעבר לברור, כלומר מעבר לקווים המושלמים והפירואטים עוצרי הנשימה. חיפשתי אנושיות. נדיה, אישה חמה, מלאת הומור ורגישות בחיים הרגילים, נתקלה בתחילת החזרות על הסולו בקושי רב לפשט דברים, להיות "רגילה" לנטרל מחוות מוגזמות או דגשים תנועתיים חדים לסימון רגש וכד'. גם הפרשנות המוסיקלית שלנו הייתה שונה לחלוטין. לאחר שהחלטנו על רצף תנועתי, נדיה, שתמיד הגיעה מוכנה לחזרות, רקדה את הפרשנות שלה לפיסוק המוסיקלי. כצפוי, מיד הייתי צריך לבקש לא לרקוד בהתאם לפראזות. לא לחכות למוסיקה אלא להגיב אליה או "להזמין אותה" ע"י התחלת תנועה לפני תחילת המשפט המוסיקלי הבא.
בהתחלה תחושותיה היו של החמצה, שכן העוצמה שהיא רגילה בה תמיד הייתה שילוב בו זמני של דגש מוסיקלי עם דגש תנועתי. תוך כדי התהליך השכבות התקלפו, נדיה האמיתית התגלתה ויכולות חדשות צצו. לפתע הליכה על הבמה הייתה פשוט הליכה. הושטת יד או סיבוב ראש היו פונקציונלים ולא דרמתיים. גם אל הטכניקה הנפלאה שלה השינוי חלחל: רכות חדשה, טווחי תנועה מרגשים ובעיקר שקט וביטחון. שיח חדש נוצר בינינו.
העבודה על פוינט שונה בתכלית מעבודתו של רקדן מודרני יחף או אפילו בנעלי בלט רגילות. אחיזת הרצפה שונה לחלוטין. הדחיפה מהרצפה להרמה או קפיצה היא מבסיס קטן יותר. מציאת שיווי המשקל דורשת מערכת שרירים אחרת לגמרי.
ההתמסרות הטוטאלית כמעט, הקדושה והמוטמעת של אלו שהתחנכו על ברכי הבלט הרוסי המסורתי אל האנך, הניצב הנוקשה וחסר הפשרות הייתה בעוכריהן של הרקדניות מהרגע הראשון.
חזרות שלמות הוקדשו לפלייה, לתחושת הרצפה, להליכה, גלגול, ריצה וכל מה שכיום נראה לכל רקדן עכשווי מובן מאליו. נראה היה כאילו הן מסרבות לתת ליום-יום להיכנס אל מקדש הסטודיו. ולא מעט זמן הוקדש לזיהוי סיטואציות אנושיות ויום יומיות כמו מבט, חיוך, או מחווה פשוטה, ולהביאן כמו שהן לבמה.
חשוב להבין שהרקדנים המוכשרים שאיתם עבדתי, חיים ונושמים בלט קלאסי בלבד מגיל 3 או 4. לחלקם ילדות קטנות שאת תמונותיהן בנעלי פוינט זערוריות בגיל זה בדיוק ראיתי כשהיינו בהפסקות. העבודה הטכנית בשבילם היא כמו אינסטינקט, כמו פעולת נשימה. הם לא צריכים לחשוב או להתכונן ומסוגלים לתת תוצאות מרשימות תמיד, כל עוד התבקשו לעבוד בתבניות המוכרות מהרפרטואר הקלאסי. חלק מהשיעורים שהם קיבלו לאורך חייהם היו למעשה מורכבים מאלמנטים וקומבינציות מתוך הרפרטואר של פוקין או פטיפה, מה שבשעתו עזר מאוד לרקדנים להגיע לבמה מוכנים. למרות הוירטואוזיות, התוצר היה לטעמי שבלוני ללא יחוד וחוזר על עצמו. הרגש, תחושת הדחיפות או ההומור, תמיד הובעו ע"י מחוות מוגזמות ודרמטיות שהיו בעיני ההפך המוחלט מכנות.
לא הצלחתי להבין כיצד 5 או 6 פירואטים מושלמים או הרמה מרשימה לא מצליחים להתעלות מעל הטכניקה עצמה. לא פעם חלף מה שנראה כמו צל של עלבון על פניהם, ואני שמעולם לא התכוונתי לפגוע בהם, ניסיתי להסביר להם מה מרגש אותי ומה נדרש לדעתי היום ע"י הצופים הכל-כך מאומנים, שכבר ראו את מיטב רקדני העולם מבצעים את מיטב היצירות.
כוח רב השקיעו הרקדניות במציאת שיווי המשקל, כשאני מצידי מפציר בהן לאבד אותו שוב ושוב, להסתכן וליפול, לצאת מהמרובע "כתפיים-אגן" האקדמי. לעיתים הייתי צריך להדגים תנועות נשיות עגולות ועמוקות, וכולנו צחקנו, כי הצלחתי בהדגמה מוגזמת להראות יותר עגול ורך מהבנות עצמן. שימוש בספירלה סביב חוט השדרה, ריכוך האגן או חגורת הכתפיים נראתה להם קשה ומוזרה. חשוב לזכור שרובן מעולם לא לקחו שיעור מודרני עכשווי או אפילו שיעורים בטכניקת גרהאם או לימון.
ככלל, לצחוק היה חלק חשוב בתהליך העבודה. לא פעם אני משתמש בהומור או דימויים צבעוניים ולעיתים בחיקויים כדי להעביר את רעיונותיי או את ההתרשמות שלי מהמתרחש בסטודיו . לאחר תקופת הכרות קצרה ההומור והצחוק הפכו לחלק בלתי נפרד מהתהליך ואפילו הפך להיות דו-סטרי מעין מראה נוחה למעבר בין מה שהיה למה שציפיתי שיהיה.
עם הזמן המצב השתפר. הכישרון לתנועות חדשות היה טבוע בהם אך מעולם לא נדרש לצאת החוצה.
הרקדנים החלו לתת אמון בתהליך ובי, ובו זמנית החלו לקחת סיכונים. ה"אני" הרגיל שלהם החל לחלחל לעבודה בסטודיו. תחילה בקטן – מבט, חיוך, ואח"כ לבקשתי, בגדול יותר, כשהם מחפשים לזהות את היחסים ביניהם, לומדים להסתכל סביבם ולא אל הקהל, ולומדים לזהות פוטנציאל קומי בתנועה או סתם רגעים מהם אפשר ליהנות ולגרום לי – הצופה – לחוש זאת גם כן.
מצידם הם לימדו אותי לא מעט על מעברים וטכניקות עליה על פוינט, שכן לעיתים דרשתי מהם דברים שלכאורה נראו פשוטים אך עם הנעלים המצב היה מסובך יותר. כך מדי פעם היינו עוצרים ובודקים מה הבחירה הנכונה עבורי ועבורם. נדרשה פה פשרנות משני הצדדים. מצדי, על מנת לתת להם ביטחון, ומצדם, ויתור על נוחות לעיתים כדי להשיג מהירות או תנופה שהיו חשובים לי במיוחד.
חלק נכבד מהיצירה הוקדש לקטעי פה דה –דה, דואטים.
יש לי תשוקה עצומה לדואטים ותמיד אני מוצא את עצמי נשאב לעבודה הזו ביתר התלהבות. משהו באיזון בין שני רקדנים, מציאת נקודות האחיזה, ההנפה, ההתמזגות ויצירת שלם הגדול מסכום חלקיו, מרתק אותי. אך גם פה נתקלנו בלא מעט בעיות.
האתגר האמיתי בדואטים החל כשביקשתי מהם לשנות אחיזות או לשנות כיוון תנועה באמצע מהלך תנועתי שלדעתם ולפי הכשרתם היה יכול ללכת רק לכיוון אחד. מצד שני לא פעם השתמשנו בבסיס המהלכים הכל-כך מוכרים (מתוך דון קישוט, למשל) כבסיס מקשר ביני לבינם. לא מעט נפילות והחלקות היו מנת חלקנו בתהליך העבודה. הם התבקשו לבצע על הפוינט את כל מה שאני הצלחתי להדגים עם גרביים. פסיעות מהירות יותר, העברות משקל ללא הכנה, נחיתות ללא פאוזה וללא פוזיציות דרמתיות בסופם ומהלכים תנועתיים עם מעט צעדי קישור ככל האפשר.
חלק מהדואטים בוצעו ביוניסון. בבלט הקלאסי הסולנית והסולן עולים אחר כבוד לביצוע הגרנד פה–דה—דה והפרשנות התנועתית היא תוצר של עבודה שלהם עם הכוריאוגרף או המשחזר. פה נדרשה הקשבה לזוג נוסף או יותר, ויתור על נוחות והתמסרות לקודים אחרים של ספירות, אחיזות, הנפות ונחיתות. בדיעבד ברגעים אלו התחיל הגיבוש של הרקדנים כקבוצה ולא כאוסף סולנים. גם פה התהליך היה דו-סטרי, לא פעם הרקדנים העלו רעיונות יפים, כשהם משתמשים בידע שלהם ובהכרות עם גופם, דבר שלעיתים שדרג את הבחירות. גם פה החינוך הנוקשה מנע מהם להציע את עצמם מההתחלה, וזה קרה רק כשהבינו שאני מנסה לנהל דיאלוג והם צריכים להרגיש חופשי להציע, ואז הסכר נפרץ.
שלושת השבועות האחרונים לפני הבכורה תוכננו לחפוף את הפגרה השנתית של 'פרסקו' (הלהקה שלי). כך הייתי אני בחופש והם בתקופת אוגוסט בה לא מלמדים ויש יותר פנאי. למעשה בשבועיים הראשונים קרה הקסם האמיתי. תכיפות החזרות והאינטנסיביות קידמה את התהליך לאין שיעור. לפתע החלו לצאת ניצנים של עבודת אנסמבל. לעיתים אפילו רגעי הנאה וקסם שהלכו והתעבו ככל שהזמן התקדם.
העבודה איתי לא קלה. אני לא קל במחמאות, דורש משמעת וקפדנות. כמות הפעמים שבהן נשמעו המילים "לא", "שוב" "לא מספיק" וכד' הייתה גדולה לעין ערוך מהפעמים בהן הייתי מרוצה.לשמחתי הרקדנים שמרו על רמת מחויבות ומוטיבציה גבוהה שהגיעה לשיאה בתקופה זו. לשבועיים האלה צורפה מנהלת החזרות שלי מ'פרסקו' – קרן חורש. מיד הוכפלה היעילות ואני התפניתי לטפל במקומות המוזנחים, בתפרים הגסים שהפריעו לי, בקטעי המעבר אותם בחרתי להדגיש במקביל למעברים בין פרקי היצירה המוסיקלית ובעבודה אישית עם כל רקדן. קרן מצידה טיפלה בהעמקת התנועה, מציאת שפה משותפת לרקדנים והבאתם אל אחידות ביצוע, כושר ובעיקר מציאת ביטחון והנאה.
התוצאה הייתה טובה מאוד ויש שיאמרו מצוינת. הרקדנים הצליחו לשבור את הקיר הרביעי ולהגיע אל הקהל, לסחוף אותו אל עולמם מבלי לוותר על מהירות חופש ושחרור ומעל הכול ללא פשרות בטכניקה ובעבודה הגופנית התובענית.
נדיה טימופייבה הקימה עם אמה את בלט ירושלים. ללא ספק חזון שאפתני וראוי שיש לו מקום במדינה בה סצנת המחול כל כך עשירה ומגוונת. אני מקווה שהתהליך המשותף נתן רוח במפרשיהם ומאחל להם הצלחה ויצירה. אני מצידי יצאתי מצידו השני של התהליך משכיל יותר, עם תובנות על עצמי כיוצר וכמורה, ועם רעב גדול ליצור עוד עבודה ללהקת בלט ניאו-קלאסית מקצועית.
[ad]