עידו תדמור וחברים: 'שלושה חדרים'. סוזן דלל, 1 באוקטובר.

עידו תדמור וחברים: 'שלושה חדרים'. סוזן דלל, 1 באוקטובר.

 

צילום: גדי דגון

 

אורה ברפמן

 

 

1317627706.jpgעידו תדמור הוא הדבר הקרוב ביותר לכוכב שהיה למחול הישראלי ומזה שנים רכש מוניטין של רקדן מוכשר בעל טכניקה מרשימה ושל כוריאוגרף שנגע בפתיחות רבה בנושאים פחות מקובלים של חישוף גוף, סוגיות מגדר, הומוסקסואליות תוך חיבה יתרה לג'סטות גדולות מהחיים ולדרמה. בעבודותיו שכנו  האדרה של הגוף ומוחצנות ולצדם צלילה לעומקי רגש ותועפות של רגשנות.

 מבלי שהרגשנו, הוא חוגג 30 שנות עבודה על במה.  בשנים בהם היה בשיא כושרו, לא היה רקדן ישראלי שיכול היה להתחרות אתו בכריזמה בימתית. תדמור תמיד נתן 101 אחוז על הבמה והוסיף עוד כמה אחוזים עודפים. עידו, שאיפוק לא ממש איפיין אותו, תמיד היה חיית במה במובן הכי רחב של המילה.

בשנים האחרונות הוא עשה שני צעדים משמעותיים בקרייה שלו; מחד- ויתר על להקתו ועל המלחמה לקיימה מול המוסדות התומכים ושנית- ביסס את מעמדו כידוען; שופט בתחרויות ריאליטי-מחול בטלוויזיה וקריצות לעבר תחום האופנה. חשיפת היתר הסיטה אותו, אבל היוותה הזדמנות לבחינה מחודשת של דרכו בעולם המחול. בשנים אלה עשייתו המחולית הייתה ספורדית ולא מעט מאולתרת.

ערב זה ובו שלש עבודות דומה במבנהו לכמה ערבים של צירופי קטעים תחת כותרת של תדמור וחברים.

ב'שלושה חדרים' 3 עבודות: ''and Mr. של רחל ארדוס, 'החדר הריק' של תדמור ו'עשתונות' של אריאל כהן.

הצלחת הערב תלויה ביכולתו של תדמור להביא משהו חדש, פן אחר ששונה מהפרסונה הבימתית אותה הוא טיפח זמן רב כל כך, פרסונה שמתקשה לוותר ולכן תלויה לא במעט ביכולות פיזיות מרשימות שבשימורן הוא משקיע לא מעט.

העבודה של ארדוס פותחת בדמות שפופה, לבושה בכמה שכבות של מיקטורנים. הידיים מיטלטלות כביכול ללא מחשבה עד שצוברות תנופה ועוצמה, רק כדי להתפוגג ולחזור לריפיון הראשוני. לאט הוא פושט מקטורן אחר מקטורן, שכבות של הגנה, שכבות של חשיפה עד לעור.

נדמה היה שארדוס מנסה לבנות תדמית חדשה לתדמור, משהו קוטבי לנרקיסיות שהתלוותה לוירטואוזיות. משהו שינקה שאריות של סטיגמות. וכבר פה ושם הגוף מתמרד, פה ושם הוא צובר עזוז עד כדי שליחת אגרוף יחיד, וחוזר ומוותר. צד ימים רוגע ורך יותר, בעוד שהשני מתוח ונוקשה. ארדוס בעיקר מספקת לו מיגבלות. יד ימין אוחזת בקרסול שמאלי, שתי ידיים אחוזות מאחורי הגוף בתנוחות שבי, כפיתה. יש פתרונות מעניינים לעיתים, אבל מה הייתה השאלה?

האלמנטים נאספים אבל לא ממש מצטברים לדבר מה הגדול מסך מרכיביו. ויש צ'לן על הבמה- עדיאל שמיט- אבל מדוע הוא דחוק מאחורי ארון הבגדים? באיזה אופן זה משרת את היצירה? אמר חכם פעם: ככה זה לא תשובה. על הבמה שרירותיות גם היא צריכה להכנס למארג הרציונאל של התהליך

 

ואז בא 'החדר הריק' בדואט שיצר עידו לו ולרקדנית האורחת מירה רובינשטיין והחלל מתמלא תוך דקות. מתמלא בנוכחותם הכובשת ובכישרונם של השניים. הם מנהלים דיאלוג סוער בג'יברישית שוטפת. שניהם ארטיסטים לא קטנים שמוותרים בקלות על יפיופים לטובת אחת הסצינות הכי מצחיקות שנראו על הבמה מזה שנים. (אולי השראה מהשנים שברפרטואר בת שבע עוד היו ויצים מדליקים של דני עזרלו וידידיו, בשנים שעידו היה מסולני הלהקה).

העבודה באמת משעשעת ובטוב טעם, עם חוש תיזמון מצוין, מבנה נכון והמון תענוג. תדמור מצליח להראות חופשי מתמיד ומשוחרר מתדמיתו. האינטראקציה בינו לבין רובינשטיין מצוינת והיא במקום הנכון, נכונה לכל תעלול.

ריקוד זה, על כל הנונסנסיות שבו, היה מתוכנן היטב, בנוי טוב ומלא בהפתעות. ללא ספק זו הייתה העבודה היותר מלאה ויותר מהנה של הערב.

'עשתונות' של אריאל כהן התגלתה כמסע סוריאליסטי ודי מאומץ להפתיע ולהרשים. תדמור לבוש בבגד גוף בצבע עור ולמתניו כעין חצאית בלונד פשתן כמעין טוטו או שמא מלבוש דמוי חצאית קש אפריקאית, עומד מוקף בבלונים צבעוניים. בחורה נאה מאד –רותם נחמני-, מהדסת על עקבים לעבר מיקרופון פתוח ופוצחת בגניחות ונשיפות וקולות נמוכים מתמשכים בנוסח קינה טראנס גלקטית. וזה עובד, תדמור, כך נראה,  מבין אותה. אריאל מעביד את תדמור בשורת פוזיציות המצטיירות כפרודיה בלטית מחד ומאידך הוא עדיין שבוי בהיקסמות כנראה מיכולותו של עידו להזניק רגל אחת למעלה שוב ושוב. נדמה שהיצירה סובלת מחוסר ריסון וחוסר סובטיליות יותר מהכל.  טעות לחשוב שחומרים מוחצנים שמוגשים בישירות, תמיד יהיו יותר אפקטיביים מחומרים מורכבים.