Danish Dance Theater- Love Songs ( world premier). Jerusalem, June 15
תאטרון מחול מדנמרק, ( DDT) 'שירי אהבה' ( בכורה עולמית). כוריאוגרפיה: טים ראשטון . תאטרון ירושלים, 15 ביוני.
.
Photo: Henrik Steinberg
אורה ברפמן.
במת אולם שרובר בתאטרון ירושלים הייתה פתוחה לרווחה עם כניסת הקהל ועליה כבר נמצאו חלק מהרקדנים במצבי התנהלות לא פורמלית, שלא הורגש בהם ריגוש או התכוונות מיוחדת לקראת המופע הקרב.
לצד שלשת הנגנים עלתה זמרת שחומת עור יפהפיה בשמלת ארוכה בגוון ברונזה, מושכת אליה את המבטים עוד טרם פצתה פיה. לא יעבור זמן רב וזמרת הג'אז/נשמה קרוליין הנדרסון (Caroline Henderson ) תמגנט את הבמה בקולה הקטיפתי החם ובהתנהלות בוטחת, חתולית וידידותית בו זמנית.
בעבודה זו בחר הכוריאוגרף טים רשטון (Tim Rushton), מנהלה האמנותי של DDT לבנות את הריקוד ואת השירה עם המוסיקה ככלים שלובים ולנסות לאפשר לדיאלוג ישיר להוביל את התוצאה למקום חדש שיווצר מהמפגש ביניהם. וכך מצאה הנדרסון את עצמה מהדסת בסנדלי עקב מפוארים ושימלת ערב בעלת שובל שהכתיבה את התנהלותה כדיווה, מתמרת -בתפקיד האם הגדולה- מעורבת במערכות היחסים המתהוות בין הרקדנים ומשמשת בתוקף נסיונה, כיועצת על.
רשטון, בנה את היצירה במתכונת דומה לזו ששימשה את אחת מעבודותיו המוקדמות של וויליאם פורסיית', בשם זהה, עבודה שיצר פורסיית' עבור בלט שטוטגרט בתחילת שנות השמונים ובה הוא השתמש במוסיקה משנות השישים של אריתה פרנקלין ודיאן וורוויק. בזמנו, החיבור בין שתי מדיות שדוברות שתי סוגות שונות כל כך מבחינה מושגית היה אולי נועז.
היום כאשר הצ'לן הקאנוני יו יו מה מנגן לרקדן היפ הופ אלמוני את 'מות הברבור' של סן סאן (במקור פוקין לפבלובה), מבינים כמה התגמשנו בהגדרת גבולות הריקוד.
וורוויק וארית'ה פרקנקלין היו נציגות של רית'ם אנד בלוז ושירי נשמה, סוגות מוסיקליות אמריקאיות מיינסטרימיות, מוכרות ופופולריות בעוד ששפת התנועה העכשווית של פורסיית' הייתה מחוברת לחומרים שאמנם פורצים מנבכי הטכניקה הבלטית –סוגה עילית- אך מציגים מוטציה נשכנית ומפורקת, שנחשבה חתרנית בקרב רבים. החיבור שעשה פורסיית' וייתכן כי גם המסגרת המבנית לא מיצבו את המחול הזה בין היצירות היותר נחשבות בגוף עבודותיו.
מתכונת הרימייק, אם תרצו, שיצר רשטון ל'סיפורי אהבה', בנויה במתכונת רביו מוסיקלי שבו המחול מלווה בקבוצת נגנים ובזמרת הג'ז המשובחת קרולין הנדרסון ששרה בעיקר סטנדרטים אמריקאיים בסגנון בלוז, נשמה או R&B שיש בהם חושניות מלטפת. הקשר שלה אינו מתמצה בליווי הנגנים במעמקי הבמה. היא יוצרת אינטאקציה עם הרקדנים ומגיבה להם והם אליה וזה מתבטא ברקדנית שעוברת דרכה ומלטפת את ידה בדרכה לקידמת הבמה כדי להתחיל את המשפטי התנועה שלה, או בהנחת יד על כתף של רקדן שיוזמת הנדרסון כשהיא עוברת מצד לצד. פעם המוסיקה במרכז ולילופין- התנועה. האופן שבו קושר רשטון את המוסיקה והריקוד מותיר ניחוח חופש, נינוחות וחוסר רשמיות שמתאפשר לאור הפלורליזם והאקלקטיות של העידן שכבר עיכל את הפוסט מודרניזם.
יש שיווי משקל עדין בין נוכחותה הכובשת, יופיה הרב והקרנת הביטחון לבין נוכחות הרקדנים והמבנה של חילופי פוקוס ביניהם משחק לטובתה. למזלם הטוב היא נסוגה מעת לעת למעמקי הבמה והתאורן ממקד מבט על הרקדנים בקדמתה.
לרשותו של רשטון קבוצה בינלאומית של קרוב לעשרים רקדנים שמיעוטם דנים והשאר ממקומות רחוקים כמו ברזיל, פורטוגל או ישראל ( עדי עמית) ורובם מארצות הצפון במחול יש מרחב לבטוי המזג האישי ולמערכות הקשרים הבינאישיים בתוך הקבוצה.
הם באמת מאד שונים ומעניינים גם כפרסונות בימתיות בגלל זה. כקבוצה הם מביאים לבמה זרימה נפלאה, יכולות מרשימות, אנרגיות חזקות ותרבות מחול ומצליחים להפתיע לא אחת בהברקות יצירתיות וביצועיות שמספק רשטון. השפה הקינסתטית שלו מורכבת ומקורית בפרטיה, אם כי סיגנונית הוא משוייך למחול עכשווי שנסמך על תנועה שאינה מנותקת מהבעה ומאחורי כל פראזה עומד טכסט כלשהו, דימוי ברור שבא בחלקו ממילות השירים ולעיתים מרוח הדברים.
במובן מסוים זה ממצב אותו על מפת המחול העכשוי בפלח שאינו בחזית המחקר התנועתי-בימתי של המחול המושגי שעדיין משוייך לשולי השדה אצלנו ובמרבית המדינות, אלא בפלח המוכר והמרכזי של המחול בן זמננו. המסגרת היא הנסיון המעניין כאן והיא אינה עושה חסד לעבודה בכללותה בגלל שהיא מפרקת הדמנות להתמודד עם פרקים שיש בהם מבנה פנימי מתפתח ומורכב יותר והיא מאיטה את מהלכי הערב ומפזרת את ליכודו.
[ad]