Merce Cunningham Dance Company- The Legacy Tour, Jerusalem, June 6 מרס קנינגהם

 

Merce Cunningham Dance Company- The Legacy Tour, Jerusalem, June 6

 

להקת מרס קנינגהם- סיור המורשת, ירושליים, 6 ביוני

 

צילום: ,Mark Selinger, Tony Dougherty

  

 

אורה ברפמן

 

 

מי עדיין זוכר את מרס קנינגהם רוקד על במת הסינרמה לפני כעשרים שנה?

  

1307601015.JPGסיורה הקודם של להקת מרס קנינגהם נערך בנובמבר 92 וכך מצאתי בביקורת שכתבתי בזמנו במדור 'אמש במחול'  של עיתון "דבר"- ובו מילים שנכתבות בחופזה עם תום המופע, דקות לפני שהן מועברות למערכת הלילה של העיתון: "ארבעים ושבע שנים עובד קנינגהם ככוריאוגרף, מאז עזב את להקתה של מרתה גראהם משום שלא איפשרה לו ליצור. מאז, באופן שיטתי, הוא שם מאחוריו את מושגי הבסיס של המחול המודרני כפי שהכיר מעבודתו אצלה.

בקפדנות הוא שומר מרחק מרצף זורם של תנועה, מהגיון (פיזי) בהתפתחותה, משמץ של עלילה או סיפור, מאבק של אמוציונליות, ממיקוד על מרכז בחלל הבמה ובגוף האדם, או בתחושה של התחלה או סוף.

 יחד עם ג'ון קייג', ראושנברג וג'ספר ג'ונס הוא חפש הגדרות חדשות למחול בעולם האמנות שבו מונחי האסתטיקה עוברים הגדרה מחדש.

הרקדנים, במיוחד הרקדניות, מיומנים להפליא ועליהם מוטל חומר לא קל. לא קל לביצוע ולא קל לעיכול. חומר לא פופוליסטי ולא מתחנף. עם זאת הוא מעניין יותר כנדבך בהתפתחות המחול האמריקאי במאה הנוכחית וכחומר תאורטי במישור ההגותי, מאשר בתכנית זו על הבמה.

 הניתוק המכוון מכל תכנים רגשיים, הלכי רוח ואוירה, גורמים לתחושה עקרה ונוקשה. תהליך זיקוק התנועה מכל אלמנט תמיכה חיצוני משאיר תוצר שיש בו מכניות מעניינת, אבל לא מספקת".

מן הסתם, היום הייתי מנסחת אחרת את הדברים ואם היו לי יותר מעשרים דקות, אולי גם אז הדברים היו מעט יותר סדורים. אבל אני זוכרת היטב את התחושה ההיא בתום המופע, הרגשה שתמיד מתחולל עניין בתהליכי החשיבה שבבסיס העבודות של הוגה מחול מבריק, ייחודי ובעל זכויות למכביר כמו קנינגהם. עם זאת, הכוריאוגרפיה כתוצר שעומד בזכות עצמו, היא פחות מעניינת.

יש הסבורים שקל יותר למצוא עניין בייצור אמנות קונספטואלית מאשר לצרוך אותה. מצד שני, היא מייצרת פלטפורמה מרתקת לדיסקורס מורכב ממנה.

 

כמעט עשרים שנה חלפו מאז והים אותו ים.

בסיור הראשון העבודות היו אחת מתחילת שנות השמונים ושתיים מתחילת התשעים, כלומר קרוב יחסית לסיור הראשון בארץ. היצירות והביצוע התקשו להניב קשב אינטנסיבי בחלל הענק של הסינרמה אבל השבוע הייתה בהופעה אוירה חגיגית במיוחד, כאילו משק כנפי ההיסטוריה מרפרף מעל לקהל הצופים , לא במעט משום סימליותו של הסיור היוצר דופן הזה.

עם מותו של קנינגהם התפרסמו ידיעות על הצוואה שהכין בדקדקנות יתרה טרם מותו. מחלתו הייתה די ממושכת ומצבו הלך והורע והוא ידע שהסוף קרב והוא דאג להכין את צוואתו המורכבת  בטרם יאחר את המועד והוא רצה לתכנן הכל ולהבטיח את ביצוע צוואתו. הצוואה שיקפה את החלטתו שלא לאפשר ללהקה להתקיים בלעדיו ולהפך ללהקת רפאים כמו זו של אלוין איילי ומרתה גראהם שדשו בחומרים הלוך ודשדש עם דור אחר דור של רקדנים שלא הכירו את היוצר והוא לא אותם, שלא בחר בהם, לא טיפח, לא הנחה באשר לכוונותיו. וקנינגהם שתמיד הביט חמישה צעדים קדימה, הבין שיש דרכים אחרות לשמר ולקדם את מורשתו. לצורך כך הקים קרן מיוחדת שתממן סיור בינלאומי איטנסיבי שימשך שנתיים וייקרא 'סיור מורשת' ועם סיומו בדצמבר השנה- הלהקה תתפרק סופית. ( פרטים נוספים ראה בכתבה מפורטת ומעמיקה שהתפרסמה ב-30 ביולי 2009  www.dancetalk.co.il/?p=426.

 קנינגהם תכנן איך לקדם את עתידם של כל הרקדנים והצוות הגדול סביבו וכן הוראות לפיתוח הארכיב שבו תעוד דיגיטלי של כל התוצרים שלו למען החוקרים והדורות הבאים. אין לי ספק שאם לא קם עדיין, הרי יקום בקרוב מכון מחקר עצמאי או קתדרה במסגרת אחת האוניברסיטאות שיקדם מחקר בירושתו העצומה. .

הסיור והייחוד שבצוואתו הרוחנית יצרו באאז עצום סביב הלהקה והעניין בה התחדש והתגבר בכל העולם. בשרובר נמכרו כל הכרטיסים מראש ורבים התאכזבו שלא הצליחו להשיג מקום.

אין זה מפתיע, כי קנינגהם הוכתר לאחד הכוריאוגרפים ששינו את פני המחול במאה העשרים והסיטו את המחול המודרני האמריקאי ששלט במחצית הראשונה של המאה הקודמת לעבר המחול הפוסט מודרני ודרכו לזרם שנהוג לכנותו מחול עכשווי על פארותיו שהשתרג ממנו- ואימץ רבים מעקרונותיו שהפכו מובנים מאליהם. קנינגהם לא היה האב הרוחני היחיד של הפוסט מודרניסטים, אבל היה דמות דומיננטית ובאופיו- רץ למרחקים ארוכים. מבין כל החבורה של כנסית ג'דסון בווילג' של ניו יורק, הוא זה שהצליח לבסס להקה יציבה שמתפקדת מעל לחצי מאה. הקשר הזוגי שלו עם  המוסיקאי האאונגרדי ג'ון קייג' ועם ראושנברג וג'ספר ג'ונס מצמרת האמנים האמריקאים של המאה העשרים (יחד עם ג'קסון פולוק, אולדנברג, רוי ליכטנשטיין ואחרים מאותה תקופה) העצימה את מעמדו הקאנוני בשלב מוקדם של הקריירה שלו.

1307627694.jpgאדם בעל אופקים רחבים, סקרנות רבה ומחשבה מקורית.  בעבודתו 'Split Sides' (2003)   ראינו הדגמה חיה לתהליך ה'צ'אנס' (אקראיות) שלו . חמישה מכובדים עלו לבמה ובהם מנהל הפסטיבל יוסי טלגן, מנהלת ארועי האמנות בירושלים נעמי פורטיס, נגן צעיר ששמו נשמט ממני, רינה שינפלד ונילי כהן וכל אחד בתורו הטיל קוביה שקבעה את סדר קטעי המחול, עיצוב תאור, סט, תלבושות ומוסיקה מתוך שתי אפשרויות.  בעבר קאנינגהם נהג למצוא מספר אקרעי בספר ה'אי צ'ינג' שהיה אז אופנתי בקרב דור שהיום אנו מכנים ניו-אייג' ואז כונה ביטניקים ואחר כך- ילדי הפרחים , דור שגילה את קסמי תרבויות המזרח בליווי מגוון חומרים מעוררים.

האם לצופה זה משנה? לא ממש באופן ישר כי הרי צופה רואה מוצר מוגמר יחיד ולא את כל 35 האופציות שלו. מה משנה לו אם בתחילת היצירה לרקדנים בגדים בגוני צהוב וכתום ואילו במחציתה השנייה הם בגגוני אפור ולבן  וזה יכול היה להית הפוך? עצם הידיעה שיש חלופות ושום דבר לא נעול וחד משמעי וכל בחירה שאתה עושה שוות ערך לזו שלא עשית, היא מחשבה מטרידה ביסודה, חתרנית. לאחרים- הידיעה לא נדמית כרלוונטית לחוויה.

בניגוד לצפי ממחול פוסט מודרניסטי, רקדניו של קנינגהם מסוגננים לגמרי, כפות רגליים תמיד מתוחות, הידיים אוהבות קוים ישרים, נמתחים הלאה, ובתנועה יש נוקשות מסוימת שנוצרת מריבוי הוראות מדויקות לגבי מנח גוף בכל שנייה ושנייה. בתחושה, יש תואם בין פרספציה כזו של גוף שאינו זז תוך חירות אישית, לבין משיכתו של קנינגהם תוכנות כוריאוגרפיה במחשב שבהן השתמש ועזר לפתח. באופן מסוים התוצאות מזכירות את העבודות של נועה אשכול שגם הן ממושטרות עקב השימוש בשפת התנועה המשתמשת בגיאומטריה מרחבית מדוקדקת שלא מותירות מקום לאילתור, קרי, ביטוי אישי משמעותי. שתי השיטות מיצרות אולי קומבינציות תנועתיות מקוריות, אבל לא אחת הן חסרות תמורה מבחינה אמנותית חוויתית.

 במקרה הנוכחי, העניין המרכזי במשפטי התנועה המקוטעים נוצר עניין באופן המחשבה שמתיחס למשפטי התנועה כפריימים בסרט המורצים ונקטעים לסירוגין.

העבודה השנייה- Sounddance (1975) אם כי היא מוקדמת הרבה יותר, נראה פחות מקובעת ומלאת התרחשויות רב מוקדיות שחלקן נבעו, שומו שמיים, מהתפתחות פיזיו- לוגית אנושית. כאן התגלו פנים בעלות חיות, מורכבות ומעניינות יותר גם מבחינה אסתטית ( פארדון מיי פרנצ').

בכל מקרה, אין ספק שבמפגש האחרון עם להקתו של קנינגהם הייתה שרויה רוח מיוחדת, תחושה של נגיעה אחת קטנה מקרוב בגאונותו של איש שהיה, השאיר חותם עצום במממדיו על התפתחות המחול לדורות ועזב את העולם בהדרת כבוד בלתי מצויה. חויה של פעם בחיים.

 

 

 

 

[ad]