זאבה כהן
צילום באדיבות זאבה כהן
אורה ברפמן
כמעט חמישה עשורים חלפו מאז עזבה זאבה כהן (1940 )- אז, רקדנית צעירה- את הארץ כדי ללמוד בג'וליארד, ניו יורק, מחוז החפץ בימים ההם של מוסיקאים ורקדנים צעירים ששאפו להרחיב דעת ולהגשים שאיפות מקצועיות בתחומים הללו.
כהן, שעלתה על במה מקצועית כבר כנערה בת שש עשרה, שבה עכשיו למפגש עם קהל ישראלי, שברובו לא מכיר את עבודותיה. המפגש ייערך כמעט חמישה עשורים אחרי שעזבה את הארץ, פרשה לגימלאות מתפקידה כמורה וכמי שהקימה את התכנית למחול באוניברסיטת פרינסטון ומאחוריה גם קריירה ארוכת שנים כרקדנית ויוצרת.
המפגש שייערך ב-10 למרץ בספרייה למחול ב'בית אריאלה' בתל אביב יהווה הזדמנות להתוודע לפועלה. במפגש גם יוצג סרט דוקומנטרי בן 25 דקות על פועלה וכן סרט קצר בן 8 דקות שיציג את תכנית המחול בפרינסטון, שהוכן על ידי המוסד והיו אחד מהשגיה הבולטים. כהן התקבלה כדי ללמד מחול באוניברסיטה זמן קצר אחרי שהמוסד שינה את המדיניות הקודמת והחליט לקבל גם נשים כסטודנטיות לתואר ראשון. היא יזמה ועמדה בראש תכנית המחול של האוניברסיטה שהושקה ב- 1969.
במקביל, יצרה זאבה כהן בעיקר לעצמה, אבל גם ללהקות שונות בארצות הברית וגם בישראל. היא הופיעה מספר שנים עם להקתה של אנה סוקולוב ב'תאטרון הלירי', ב'דאנס ת'יאטר וורקשופ' ובעיקר נודעה בערבי סולו שהחלה להריץ בשנות השבעים והלאה, בהם רקדה יצירות משלה וכן עבודות של יוצרים אחרים, פורמט שלא היה נפוץ בזמנו.
זאבה הייתה תלמידתה של גרטרוד קראוס מגיל חמש ועד גיל שש עשרה. אחר כך רקדה ולמדה טכניקת גראהם אצל רינה גלוק והצטרפה ללהקה שניהלה רינה גלוק. בימים ההם יש לזכור, טכניקת גראהם הייתה חידוש, 'המילה האחרונה' ורינה גלוק שהגיעה מארה'ב הביאה בשורה חדשה שכולם רצו להכיר. בסביבות 1957-58 הצטרפה ל'בימת מחול' שבה שילבו כוחות רינה גלוק, רינה שחם ונעמי אליסקובסקי ושם רקדה מיצירותיהם לקבוצה ובהזדמנויות נוספות לקחה חלק בערבים עצמאיים שאירגנו כל אחת מהשלש. במהלך שנות החמישים הצליחה פה ושם גם לקחת שיעורי בלט וג'אז, שלדבריה, לא נחשבו 'כשרים' לרקדנים מודרנים בישראל של שנות החמישים עם זאת לא החמיצה הזדמנות לרקוד ג'אז במסגרת להקתה של רות האריס. אחרי שירותה הצבאי, היא רקדה זמן מה עם קבוצתה של רינה גלוק ועם הקבוצה שהקימה אנה סוקולוב 'התאטרון הלירי' ובו עשרה רקדנים ובהם זאבה כהן.
אנה סוקולוב באה לראשונה לישראל בתחילת שנות החמישים כדי להכיר את להקת 'ענבל', שהותירה רושם עצום על ג'רום רובינס הצעיר. סוקולוב כבר הייתה כוריאוגרפית מבוססת ורובינס בקש ממנה לבוא לישראל ולעבוד עם הרקדנים כדי לממש את הפוטנציאל הרב הגלום בהם, להתרשמותו. סוקולוב עבדה עם רקדני 'ענבל' וכן במסגרות שונות אחרות והייתה מאד מעורבת בנעשה בארץ. הקמת ה'תאטרון הלירי' היה מאמץ ליצור גוף שמאגד כוחות בולטים באותם שנים.
אנה סוקולוב שראתה בזאבה כישרון מיוחד, עשתה מאמצים להביא אותה לניו יורק, ולרשום אותה לג'וליארד והיא אף מימנה את נסיעתה לניו יורק ודאגה לה למילגה של 500 דולר מקרן נורמן, המוכרת כ'קרן אמריקה ישראל' שתמכה בדורות של כישרונות מבטיחים במהלך השנים.
לימים סיפרה בראיונות איך נאלצה לעבוד במספר עבודות חלקיות כדי לממן את שהותה, במקביל ללימודים ולהופעות במסגרת להקתה של סוקולוב בניו-יורק. זאבה רקדה בלהקתה של סוקולוב במשך שמונה שנים, במהלכם התגבשה גישתה למחול המושפעת מהמחול האקספרסיוניסטי. לימים הקימה וניהלה להקה משלה 'זאבה כהן ורקדנים', אחרי קריירה ארוכה כיוצרת ורקדנית במסגרת סידרת ערבי סולו.
תכניות ערבי הסולו שלה זכו להצלחה רבה במשך שנים וברשת לא קשה למצוא את עקבותיהם של השבחים מפליגים. היואר טירקאלט מה'סן פרנציסקו כרוניקל' הפליג בהגיגיו ואמר כי "אמנות גבוהה חייבת להיות מבדרת".. והוסיף (בתרגום חופשי) כי הופעותיה של זאבה כהן בסטודיו מרגרט ג'נקינס היו מופלאות, לא רק משום שקיבלה על עצמה את קביעתו בפתח דבריו, אלא משום שהשיגה שיווי משקל נדיר בין הענקת חוויה אינטלקטואלית ורגשית. "זו הייתה תכנית ביכורים המרשימה ביותר בסן פרנציסקו, מזה שנים. אמנותה של כהן היא אישית ובו זמנית מקורית" הוא כתב: "אין אפשרות לייחס את סיגנונה לסוגה כלשהי המוכרת לי", הוסיף והחמיא לה באומרו כי היא שחקנית משובחת ורקדנית בעלת טכניקה ללא רבב שחיברה מחול מודרני עם מחול אתני קלאסי מוקפד.
"לא אחת עלתה דמותה של איזדורה דאנקן במהלך המופע. אך בעוד סיגנונה הפשטני של דאנקן שאב מהמודל היווני הקלאסי, – או נכון יותר לומר: התרבות הקלאסית על פי הבנתה של דאנקן-, כהן פגינה מורכבות והשפעות של מזרח רחוק יותר, דהיינו, ישראל וארצות ערב.
תכניתה נפתחה ב'שלושה נופים', ולאחריה יצירתו המרשימה של ג'יימס ווארינג '32 ווריאציות בסי מינור' ( העיבוד הטוב ביותר לבטהובן), ה'בריחה' של אנה סוקולוב ועבודתה הגדולה של מרגלית עובד 'אמהות ישראל'.
בערב ניתן היה לראות פיתוח של אלמנטים פולקלורים ולא סתם שימוש ישיר בהם. עם זאת, לא הורגשה נימה פארודית. כהן לא משתמשת בגימיקים ליצירת ברק חיצוני למרכיבים, כפי שעושות הלהקות הרוסיות הגרועות שאנו רואים לעיתים.
המחול יוצא הדופן בערב, היה זה של סוקולוב שכנראה מתמקד בדמות יפהפית אולם ריקודים מתוסכלת, עבודה שדומה מאד לבירה חמה 'שטוחה'".
לא מעט מבקרים התקשו אף הם לתאר את שפת התנועה שלה ולמצוא לה הגדרה מתאימה ועל פי ראיון לדאנס מגזין, נדמה כי היא עצמה מודעת לכך ואומרת כי היא עצמה למדה אצל אותם אנשים שכולם למדו אצלם, אך אצלה "נראה כי המקור הוא מהמורשת שלי". יוצאי תימן זזים באופן דומה, היא אומרת. להערכתה התנועה מבטאת את הפתיחות והמודעות שהמחול שלה נובע מהפולקלור שלה וזו הבחנה חשובה לדבריה. את התובנה הזו ניסתה להעביר גם לתלמידיה: חזרו לשורשיכם. העלו שאלות כגון איך רקדו אבותיכם, איך חשו בקשר למקום, לאדמה ממנה באו "אחרת מחול יכול להיות כל כך איזוטרי שזה מחליא. אני רואה רקדנים ואין שם לב, נשימה או שורשים, אין אדמה מתחת לרגליהם. מחול חייב שיהיו לו שורשים מאחר והוא תמיד התחיל מגופניות רוחנית".
יש דמיון רב באופן בו קושרת זאבה את תפיסתה המחולית לאופן שבו דיברה תמיד שרה לוי תנאי, מייסדת להקת 'ענבל'
בימי ילדותה תל אביב הייתה עיר מדבר, אומרת זאבה למראיינת של דאנס מגזין, כולה דיונות חול סביב ופה ושם בתים וכיכר אחת עלובה שנקראה 'הכיכר'.
גם כשאני מביטה בה כיום (הראיון נערך ב- 1973) זו אחת הכיכרות היא אחת הכיכרות העלובות שראיתי מימי.
זאבה מתארת ילדות קשה בתל אביב של תקופת המנדט ותחושת בדידות וחוסר ביטחון.
למזלה התגוררה בקרבתה גרטרוד קראוס שלימדה מחול את ילדי הסביבה והזיכרונות מהשיעורים הללו, בהם גרטרוד והאסיסטנטית שלה ניגנו בפסנתר, סיפקו רגעי אושר ומוצא רגשי בעל משמעות.
" אהבתי את זה, פשוט אהבתי. סבלתי בכל פעם ששמעתי מוסיקה ולא יכולתי להתנועע".
גרטרוד שהרבתה לעבוד עם תלמידיה בעזרת אילתור ודגש על הבעה, נטעה בה אהבה וחירות ואילו רינה גלוק שהגיע לתל אביב והחלה לעבוד כמורה לגראהם לימדה אותה את חשיבותו של משטר, התמדה, מיקוד וטכניקה. גלוק הביאה אתה את ריחו של העולם הגדול, הנכסף. היו אלה שנים שבהם היה צמא אדיר לכם מה שבא מבחוץ
מכל אותן השפעות שזאבה מציינת בראיון, הופתעתי לראות שלא מצאתי בין מקורות ההשפעה שציינה, את 'ענבל' שבשנות החמישים ותחילת השישים הייתה להקה בעלת נוכחות משמעותית ביותר והייתה הראשונה שסיירה בעולם וזכתה לשבחים מפליגים בעיתונות האמריקאית במיוחד.
למרות שסביה עלו מתימן ולהוריה עוד נותר שמץ מהמבטא התימני, מעידה כהן כי לאחר שהמשפחה עזבה את נוה צדק, הם התגוררו בסביבה שרובה אוכלסה על ידי ישראלים ממוצא אשנזי. המשפחה שהייתה חילונית בעיקרה ולקחה חלק בשורות ההגנה, לא הייתה מעורה בחברת יהודים שמוצאם מתימן. היא עצמה התגאתה במבטא הישראלי שהיה ללא שמץ מבטא זר.
זה אולי מסביר מדוע חשוב לה הבידול בין 'ענבל' לדרכה. היא לא מזכירה את הלהקה ואף לא מזכירה אם קיבלה השראה מדרכה האמנותית של לוי תנאי, אם כי נראה בבירור שהיא אימצה גירסה משלה לרטוריקה המוכרת של שרה, בבואה לתאר את דרכה האמנותית.
צריך לזכור כי עולם המחול הישראלי המתהווה היה צר, אבל יצרים היו בו הרבה. מורים היו קנאים לתלמידיהם באופן קיצוני, מורים לבלט לא הרשו לתלמידיהם לקחת שיעורים אצל מורים למחול מודרני וההיפך. יריבויות היו נפוצות וקנאות לדרך, דמתה לעתים לנאמנות לחצר הרב.
בשנים שבהם התגבשה הוויתה של כהן כרקדנית, הובילה מרגלית עובד את להקת 'ענבל' והייתה הדמות הדומיננטית בלהקה. בסיורי ענבל בארצות הברית נפלו אנשי מחול ועיתונאי מחול ידועים שדודים לרגליה ותארו אותה כ'מלכת שבא', לא פחות.
מרגלית עובד מתגוררת עשרות שנים בקליפורניה ופיתחה שם קריירה כרקדנית- פרפורמרית ויוצרת ומורה באוניברסיטת קליפורניה. מתבקש היה לתהות אם שתי הקריירות שלהן השיקו או נפגשו בשנים הארוכות שעבדו והופיעו בארצות הברית, זו בחוף המזרחי וזו- במערבי.
" מעולם לא רקדתי עבור מרגלית" מדגישה ומבהירה זאבה כהן. הזמנתי ממנה עבודה לערבי הסולו שלי שנקראה 'אמהות ישראל' בסגנון תימני. היא הייתה אחת מ-23 כוריאוגרפים שאת עבודותיהם רקדתי, במהלך 12 השנים בהם הופעתי בערבי הסולו שלי, שאתם הופעתי ברחבי ארה'ב ואירופה.
עבדנו באופן אינטנסיבי במשך שבועיים על עבודה, שאותה ליטשתי אחר כך, הוספתי תלבושות ותאורה. הליוויה מוסיקלי- שירה וכלי הקשה הותאמו, בוצעו ואחר כך הוקלטו על ידי מרגלית, חלקם בערבית ואחרים בעברית. זאת הייתה עבודה מיוחדת במינה ומדהימה".
במהלך הקריירה הארוכה, יצרה זאבה עשרות עבודות, חלקן ללהקות כמו בוסטון בלט, אלוין איילי, בת שבע, 'ענבל ואף לקיבוצית'.
זכורה לי היטב עבודתה 'ביצות, ערבה ויער' שהועלתה על ידי להקת 'בת שבע' לפני שלושים שנה. זכור לי פס הקול מלא הקסם שליווה את העבודה ובו קולות בעלי חיים ליליים שתרמו רבות לאוירה על הבמה.
עבודה זו המשיכה להדהד, הרבה יותר משאר העבודות שלה שהועלו בארץ.
בכל אופן נראה כי חלק לא מבוטל מחמישים העבודות שיצרה, עוסקות בנושאים ישראלים-יהודים שהשראתם באה בין אם מבחינה נושאית, מוסיקלית או תנועתית, מהשפעות התרבות הישראלת. במאמר שנשאה לאחרונה בכנס באוניברסיטה של מדינת אוהיו שהוקדש ל'חוייה יהודית מודרנית בעדשת המחול', אומרת כהן כי לקח זמן עד שקלטה כי באופן הכרתי ותת הכרתי, היצירה שלה מגלמת את תרבות המחול הישראלי. עם התובנה הזו וודאי תסכים גם מרגלית עובד, שעד היום בגילה המופלג, עדיין מעבדת חומרים הטוווים משורשיה האתניים ומתרבות בית אבא.