Alvin Ailey American Dance Theater. TAPAC, 26/10/ 2010
להקת אלוין איילי, במשכן לאמנויות הבמה תל אביב, 26 באוקטובר.
צילום: באדיבות ההפקה
אורה ברפמן
"להקת אלוין איילי נמצאת שמורה בקפסולת זמן משלה, על הנפלא שבה, על תרומתה היסטורית למחול המודרני, ועל התמהיל הרפרטוארי שלה שיש בו נוסטלגיה בכמויות, רגשנות ומחול מאתגר יותר או פחות מבחינה טכנית, אבל לעולם לא מרגיז, לא מאיים, קל להבנה, נעים לאוזן ונעים לעיין. מתאים לכל המשפחה". זהו ציטוט מביקורת באתר על ביקורה הקודם של הלהקה לפני שנתיים.
באותה מידה יכלו דברים אלה להאמר לפני עשרים ושלושים שנה ועדיין הם לא מסבירים איך להקה זו שנוסדה לפני למעלה מחמישים שנה, היא עדיין הלהקה הכי פופולרית בארה'ב, מסיירת ללא סוף ומיליוני אנשים בכל רחבי היבשת הנוהרים שוב ושוב למופעיה והם שהפכו אותה ללהקת המחול הרווחית ביותר בהיסטוריה.
מזה שנים, כולל הרפרטואר עבודות של יוצרים שונים שמגוונים את המאגר שהותיר אחריו איילי עם מותו לפני עשרים שנה וכלל גוף עבודות שחלקן טובות הרבה פחות. גם בחייו, נהגה הלהקה להזמין עבודות של יוצרים מחוץ ללהקה, אבל הבסיס הייה אייליני לגמרי.
יתרה מזו, לא מעט מהיוצרים החיצוניים אימצו את השפה של איילי עד כדי כך שהם דוברים את השפה באופן שוטף, כילידים לכל דבר. גם בערב זה, אפשר היה לראות לא מעט משפטי תנועה, מקצבי נשימה, אחזקת גוף, הנפות רגליים, מרפקים זויתיים, שמוכרים כל כך משפתו של מייסד הלהקה.
באופן אבסורדי, יש בחלק ניכר מהיצירות החדשות כל כך הרבה מהמוכר, כך שהקהל מרגיש בבית. הוא מקבל חומר חדש בטעם החומר המוכר והאהוב.
בביקורה הנוכחי של הלהקה כלל הערב יצירות של רונלד בראון ( Dancing Spirit– Ronald K. Brown ). הרקדנים, כמובן טובים מאד, התלבושות בלבן וטבילות באינדיגו בדיוק כמו שציפינו, חצאיות ארוכות ורחבות שמתנופפות ככנפיים עם כל הנפת רגל. מראה אסתטי ביותר שמזוהה עם תלבושות מחול מודרני מלפני ארבעה עשורים. בראון מיומן ובמובנים רבים הוא ממשיך דרכו של איילי וכמותו הוא מאמץ את האופן שובה הלב של רבו שסינתז את שפת התנועה של המחול המודרני נוסח גראהם ששלט בזמנו, יחד עם מרכיבים ומאפייני תנועה של המחול האפריקאי והאפרו-אמריקאי על מקצביו הסוחפים.
כמו לא מעט מעבודותיו היותר ארוכות של איילי, גם יצירה זו של בראון מושתתת על רצף של 'מספרים' ולכל אחד שיר או קטע מוסיקלי משלו בעל אופי שונה החל מג'אז אלגנטי של דיוק אלינגטון, דרך וויינטון מרסליס ועד רדיוהד.
מחווה לזכרו של המוסיקאי אוטיס רדינג Suite Otis, כלומר 'סוויטת אוטיס' שנשמע כמו 'אוטיס המתוק', יצר הכוריאוגרף ג'ורג' וו. פאייזון, שהיה רקדן בלהקת איילי בשנות השבעים. עבודה יפה ומעניינת מקודמתה וסגורה במהודק במסגרת שיריו המלהיבים ובביצועו של רדינג.
ובמחצית השנייה כבר אפשר היה להריח את 'התגלויות' באה וקרבה ועד שלא נשמעה המקהלה מהמהמת דום דוםדום דום וכן הלאה, אי אפשר היה להתרווח ולחכות לראות אם מגע הקסם של איילי לא התעמעם ולחשש היה בסיס. בסיור הקודם, הביצוע חסר את האנרגיה הנדרשת ופתאום המחול נראה ארוך מהרגיל, עייף משהו, דהה מעט. אבל לא הפעם. הפעם קבלנו את הגירסה הנכונה, המצוחצחת על כל להיטי הגוספל הנפלאים שבה ויחד זימזמנו בלב 'פיקס מי ג'זוס, פיקס מי' ו'דידנט מיי לורד דליבר דניאל' כשאנו מרקדים במושב הכסא בלי שליטה.
מה יש ביצירה הזו שמרחיב את הלב, קשה לומר, אבל כאן נתקבע מעמדו והתבססה משנתו האמנותית. כאן הגיע לשיאו בגיבוש כל מרכיבי האני מאמין שלו. שיא שבא לו מוקדם בקריירה ואותו לא שבר מעולם.
כאן, בפניה ישירה אל לב לבו של כל אחד מבני קהל היעד שלו -קהילת השחורים בארה'ב שאת תרבותה ביקש לייצג- הוא נגע במדויק במפתח הלב, במקום בו עדיין הידהדו שרידי מיסטיקה טרום- נוצרית, אמונה במושיע, ייסורים ואשמה שנבעו ממאות שעות חשיפה למטיף המקומי שרדה בהם בשיטת המקל והגזר, האיום והתקווה.
והמוסיקה, המוסיקה, המוסיקה. ולו רק בזכות העבודה הנפלאה הזו כבש איילי מקום בפנתיאון המחול האמריקאי ולא בכדי. הרי איילי לא גדל על פולקלור אתני, איילי הוא תוצר אמריקנה מובהק עם תוספות שיוכו לקהילה האפרו-אמריקאית ולכן, המחול הזה הוא כל כולו פיסת 'אמריקן פאי'. או יס, סויט ג'זוס, או יס.
[ad]