Maria Kong Dancers Company- Miss Brazil, (premier) Suzanne Dellal, 23/10/10

Maria Kong Dancers Company- Miss Brazil, (premier) Suzanne Dellal,  23/10/10

מריה קונג- מיס ברזיל ( פרמיירה). סוזן דלל, 23 באוקטובר 2010

צילום: אסקף

אורה ברפמן.

חלפה שנה מאז  נחשפה לראשונה קבוצת המחול מריה קונג שמורכבת מארבעה רקדנים חזקים, יוצאי להקת 'בת שבע'. לא מעט בזכות מספר מסרים ויזואלים מסקרנים, נוצר באזז סביב הולדתה של הלהקה שחבריה כולם היו שותפים ליצירה.

1288189990.JPGבתכנית הראשונה היו כמה החלטות ייחודיות כמו קונצ'רט לצ'לו של לוציאנו בריו אותו נגנה מוסיקאית שישבה עם הגב לקהל במשך 20 דקות ופניה לא נחשפו. איתגור מסוג זה ששורשיו במחול האמריקאי הפוסט מודרני וגילגולו במחול המושגי האירופאי של העשור או שניים האחרונים לא תאם את הקו של שפת התנועה של הקבוצה ונותר כמחווה דווקאי מאופרה אחרת יותר מאשר נדבך אמנותי בעל תוקף בקונטקסט הספציפי הזה.

ב'מיס ברזיל' הבינו את המחיר על גיחות למחוזות הסטה וב'מיס', בחלקו הראשון של הערב, בביצועם של אנדרסון בראס, טליה לנדא, לאו לרוס ויערה מוזס, התמקדה הקבוצה במחול.

אם קודם נדמה שהתנועה באה ממקום מנותק מהמציאות, מעולם וירטואלי בעל כללים משלו ומרוכז בעצמו והאנגמיטיות שהוא משדר מסקרנת ומנכרת כאחת, הרי שהרושם עוד מתחזק. הארבעה נמצאים על הבמה, וביניהם קונסטרוקציה מתכתית בעלת פנלים על ציר שבחלקה מסורגת, אבל יש בה גם מפתחים כך שהסגירות- או אקט כליאה- לא באמת מאיימים ואילו יחסי פנים-חוץ אף הם סוג של אשליה מתפוגגת.

אופי התנועה הבנויה על תנועה איטית נשלטת בהילות איטי ופרצי אנרגיה שמטיחים או מטלטלים את הגוף למצבי קצה, להתגרות במצבי שווי משקל, משקפים יחס דו ערכי לגוף ככלי המתקיים בעולם פנימי אטום למה שמחוץ לתחומו, במעין בועה פנימית. העיניים בוהות, החיוך מאולץ, קפוא, התנועה המפורקת, תנועה מתחילה משפט אבל בגלל שינויי מתח כל האנרגיה נשאבת ממנה החוצה והיא נמוגה, מתכנסת, מתאיינת, כאילו מונעת בשלט-רחוק  ומצד שני הגוף משמר תשוקות תת עוריות שסותרות את ההתנהלות הממוכנת שלו. המתח שנוצר בסתירה הפנימית, היסודית הזו, הוא הבסיס ליצירה הזו.

לזכותה של הלהקה הקומפקטית הזו יש לומר שהפעם, היה קשר הדוק בין מרכיבי הבמה ומרכיבי היצירה והביצוע, כצפוי היה מרתק. נוכחותה של לנדא מאד דומיננטית והחומרים התנועתייים יושבים עליה היטב וצמוד ולא אופתע אם היא הכוח המניע שמבסס את השפה. מובהקות ושמירה קונסיסטנטית על הדרך, הם הישג לא מבוטל.

 בנוסף לסגנון השפה התנועתית שמעורר סקרנות ובו זמנית איזו אי נוחות מהניכור המובהק שנושב ממנה,  ממתגת הקבוצה איזה מסר עיצובי בזכות התלבושות המיוחדות שלובשים הרקדנים כאן ובערב הקודם. הרקדנים לבושים בבגד גוף צמוד מאוייר בדוגמאות בארוקיות עתירות פרטים, כמו תחריט נחושת ועיצובו מאפשר הכנת תלבושות בעלי מסר עיצובי מרתק שמתכתב עם עיצוביו של מיסוני. מיקי אבני, מעצב התלבושות עשה פה עבודה מאד מיוחדת  ומורכבת ובהזדמנות אשמח לפרט יותר.

עיצוב ממתג יש תפקיד שעד עתה סברתי שהוא קשור לריקוד עצמו, ליצירה ספציפית, לאמירה של יוצר. כאן קרה דבר משונה ותמוה, שבו התלבושות המובהקות של מריה קונג, הופיעו  בעבודה הקודמת וגם בזו אבל גם בחלקו השני של הערב, ב'ברזיל' שיצר עבור הקבוצה עידן כהן.

בחלק זה רקדו בנוסף לחברי מריה קנג גם שלושה רקדנים שבאו עם עידן- ארתור אסטמן, דניאל גל ושניר נקר רקדני מצוינים בזכות עצמם. בין אם זה קרה כתוצאה מתכתיב בעל המאה, כלומר מריה קונג שהזמינו את עידן לעבוד אתם, או כתוצאה מהחלטה משותפת שבבסיה חשיבה שאיחוד הקו העיצובי יוביל להעשרת תובנה כזו או אחרת, התגלתה כהחלטה מביכה.  מביכה בעיקר משום שהיא סרסה את ההבדלים בחתימת ידם של יוצרי שני חלקי הערב.

כהן ששאף ליצור מסע פנימי אל מחוזות פראיים, אקסטטיים וחושניים החבוי בנו, בנה עבודה לא ממש  ממוקדת, שחיפשה ערוץ חדש ובדרך התעלמה מהרבה הישגים כוריאוגרפים שרשומים על שמו.

אכן הייתה חושניות בעבודה, הייתה פראות, אבל לא היה בה די מעידן כהן, רק איזה צל מתעתע פה ושם, הבלחות נגיעה מתוחכמת במגע עם רקדניו.  החגיגה ההדוניטית כביכול, דיוניסאית, הותירה שובל של עצב והתשוקה- נואשות.

[ad]