NYCB dancers perform: "To Dance" TADance at Suzanne Dellal, October 20.
תל אביב דאנס , רקדני ניו יורק סיטי בלט. סוזן דלל, 20 באוקטובר.
צילום:Arthur Elgort
אורה ברפמן
סוזן דלל בשיתוף עם "גוגנהיים יצירה ותהליך" (Guggenheim project 'Works and Process' ) הביאו לארץ עשרה רקדנים מרקדני להקת NYCB שהיא אחת מלהקות הבלט החשובות שיש.
מאחר והלהקה לא מגיעה אלינו ורק בעלי המזל מזדמנים ללינקולן סנטר בזמן המתאים כדי לראות אותה, הרי שצריך להודות על ההזדמנות להתוודע לרקדנים הללו ממרחק אינטימי, באוירה לא פורמלית ובלי טוקסידו וסנדלי ג'ימי צ'ו, באולם הבית של חובבי המחול, בסוזן דלל.
יש לביקור הזה כמה אבות ומספר גופים תומכים אך יש לזכור שלא מדובר בביקור הלהקה גופא לצערנו, אלא במעין פרויקט-משנה שלא הלהקה יזמה, אלא גוף אחר תפס עליו טרמפ.
בתכנית ארבעה יצירות, אך למרבית האכזבה, רק שתיים של בלנשיין (George Balanchine ) שהקים את הלהקה והמוניטין שלה נובע מעבודתו הגאונית אתה במהלך עשורים רבים.
השתיים הנותרות היו דואט של טווילה ת'ארפ (Twyla Tharp ) והעבודה היחידה בערב בה לוקחים חלק כל עשרת הרקדנים והיא של תום גולד (Tom Gold ). באופן מקרי או לא, תום גולד גם רוקד ביצירה של ת'ארפ וגם הכוריאוגרף של 'שאנטי', היצירה המסיימת והכה ארוכה.
גולד הוא סולן הלהקה לשעבר
מי שראה את הנוקשות ואת חריצי הדאגה על פניו בקטעי הפרטנריות שלו בדואט הידוע בשמו "ג'אנק" דואט של ת'ארפ, לא הופתע לדעת שגולד נמצא במקום אחר היום. חידת משקלו המכריע בערב זה נותרה אניגמה בכל מובן.
במחצית הפותחת שהייתה במובהק טובה מזו שאחריה, ביצעו הרקדנים שתי עבודות של בלנשיין ופתחו ב'אפולו' (Apollo ) למוסיקה של סטרווינסקי מ- 1927.
בלנשיין, ללא ספק אחד היוצרים הגדולים של המאה העשרים יצר את אפולו -עבודה לרקדן ושלש רקדניות המגלמות את שלשת המוזות- ל'בלט רוס', הלהקה של דיאגילב שאימצה אותו בעת שהיה חסר כל אחרי שעזב את רוסיה והגיע לאירופה. באותה תקופה הוא יצר להם עשר עבודות, אך 'אפולו' זכתה לשרוד ולחיות חיים ארוכים ובצדק. זו יצירה מופלאה, אלגנטית, מוסיקלית להפליא וכולה מצועפת ברדידי מודרנה ויש אומרים אף השפעות הארט דקו, מבלי לאבד את השפה הבלטית האנינה שלו.
'אפולו' עצמו בביצועו של טיילר אנגל, רקדן צעיר ומוכשר ביותר ושלש המוזות : אמנדה האנקס, מריה קוברוסקי ורבקה קרון, מלאות ההשראה היא עבודה מרתקת שנרקדה עד שלמות. כבר בשלב מוקדם זה רואים את האופן בה שתל מיסטר B תבלינים ג'אזיים באופי התנועה, הזויתיות המפתיעה של מחוות ידיים פרושות, בשימוש מעודן בהבעות תנועה ובאופן בו העביר נרטיב אבסטרקטי למחצה.
מפעם לפעם אנחנו מקבלים תזכורת, שכל מה שאנחנו יודעים ועושים היום, מבוסס על דברים שמישהו כבר עשה לפנינו וסלל לנו דרך.
הדבר שמפתיע ומפעים מחדש כל פעם, הוא באיזה מידה שמרו יצירות מופת של ממש את מחסום הזמן ושמרו על מידה מפתיעה של רלוונטיות. נכון כי יצירות מתחילת המאה כמו 'אפולו' או 'אחר הצהריים של פאון' הן לא רבות ולעתים קרובות יצירות בנות זמננו, כלומר מלפני עשרים שנה, כבר דהו מיושן.
העבודה השנייה של בלנשיין הייתה הדואט 'צ'ייקובסקי פה דה דה''Tchaikovski pas de Deux' מ-.1960
גם כאן הביצוע המבריק לא פיגר אחרי קודמו. סטרלינג היילטין (Sterling Hyltin) היר רקדנית מבריקה וביצועיה המדויקים והזריזים ככספית היוו ניגוד מרתק בינה לבין הפרטנר גדל המידות סטפן האנה (Stephen Hanna) שהצליח להפתיע בכמה מקפיצותיו הוירטואוזיות, למרות מידותיו.
המחצית השנייה כללה דואט של טווילה ת'ארפ שביצע גולד עם אבי סטנפורד הנהדרת.
ת'ארפ, התקווה הגדולה של המחול האמריקאי לשעבר, היא יוצרת מוכשרת, מאד מיומנת שהתפרשה על פני כמה תחומים משימוש חדשני בוידאו דאנס, עד לברודווי . כאן היה חסר לי ברשניקוב שביצועיו לעבודתה 'Push Comes to Shove' העלו את קרנה לשחקים.
גולד קטן מדי בשביל סטנפורד- הפרטנרית שלו- בכל מובן. בחלקים בהם היה על הבמה בלעדיה, הוא מתחיל לנשום ומרגיש יותר נוח בתפקיד השובב הממזרי שאולי היה פעם. אלמלא נטה ללחוץ על הפואנטה, וללוות אותה בקריצות, היה וודאי משעשע יותר.
גם יצירתו שסגרה את הערב, 'שאנטי', לא הייתה בשורה כוריאוגרפית בפני עצמה. אמנם הרקדנים לבושי חולצות הודיות צבעוניות נראו משועשעים עם החומר הזורם ועם כמה תנועות ראש השאולות מהמחול ההודי, אבל צר היה לי שהערב הסתיים בעבודה הגדולה ביותר שהניבה את הערך המוסף המצומצם ביותר.
הבחירה בשעשוע חסר משקל לסיום הביקור, עוררה בעיקר אי נוחות משום שיש בה חוסר אמון בקהל המקומי, הילידי, כאן בפינה שלנו בלב המזרח התיכון וספק ביכולתו לעכל חומרים אנינים יותר.
[ad]