סיפורים קטנים. קום, ביצוע: להקת אקרוראפ ( צרפת) כוריאוגרף: קאדר אטו. סוזן דלל, 6 באוקטובר 

צילום:  

אורה ברפמן 

בראשית, כלומר לפני רבע מאה ומעלה היו קבוצות היפ-הופ שבזמנו תויגו תחת המושג 'ברייקדאנס'-  תת סוגה של התחום- שגיבשו מופעים בימתייים לאור ביקוש גובר לתוצר שלהם, שהתמקד במבעים אקרובטיים ווירטואוזים. הטובים שבהם הקפידו לקחת חלק בתחרויות בינלאומיות ומעריצים סבבו אותם. להקתו של קאדר אטו שייכת לקבוצת להקות היפ הופ שהבינו בשלב מוקדם שבמה דורשת יותר מטכניקה, מבריקה ככל שתהייה. בעוד שאצלנו, רקדני ההיפ-הופ נתפסו כבידור רחוב שאין בינו לאמנויות במה שום קירבה משפחתית ולא תהייה. ואילו חיפושי הדרך של ההיפ-הופיסטים תפסו תאוצה ובמהירה קבלו תמיכה מוסדית נאה בעיקר במדינות מערב אירופה וצרפת בראשם, לאור מדיניות עידוד נושא הרב-תרבותיות. הגיבוי המוסדי ותמיכה של קובעי דיעה, מבקרים, מנהלי פסטיבלים ותיאטרונים העניקה להם מכובדות שיצרה מחויבות מצדם, מחויבות לסלול דרך אמנותית מורכבת יותר כדי לעמוד בציפיות.קאדר אטו, הכוריאוגרף והרוח החיה של קבוצת אקרוראפ (Accrorap ) מנווט אותה לעבר תאטרון המחול והעבודה המצליחה שלו: 'סיפורים קטנים.קום'  ( 2008 ) כשמה כן היא. הקבוצה מונה חמישה גברים המיטיבים לבצע את הטכניקה אם כי יש היפ-הופיסטים מבריקים מהם. קסמם העיקרי- וקסם יש בשפע- היא ביכולת שלהם להעביר סיפורים קטנים עם מעט מאד טכסט ולשלב את ההיפ-הופ המורחב עם מרכיבים תאטרליים מגוונים מבלי להרגיש את התפרים… לקאדר עצמו, יש פנים עגולות וטובות וחיוך שאי אפשר לעמוד בפניו ורואים שהוא יודע את זה . יש לו חוש תזמון אדיר ויכולת לגבש קבוצה מהודקת  המורכבת מיחידים שונים מאד זה מזה; רקדן אחד דק וגבוה והמבוגר בחבורה, שני נמוך ועבה מותן אבל מתאבד על הבמה בלי ויתורים. ישנו קאדר עצמו, נאה, עם פנים מלאות הבעה וכן הלאה.הסיפורים הקטנים מלאי הומור, חלקם מתבססים על יסודות קומדית מצבים, עם נטייה צ'פלינית ליצור טיפוס בעל התנהגות גוף יחודית, ייעודית לתפקיד שהוא מגלם. אחד האמצעים לקשור בין עשרות פיסות סיפור  מוטל על העיצוב ובחירת אביזרים שניתן לשוב אליהם בסיטואציות שונות כגון בלונים נשלפים, נוצות, צעצועים בשלט רחוק כמו השפירית המעופפת הקסומה. אמצעי נוסף הוא חבל כביסה שנע באופן רציף מאחור ועליו תלויים אביזרים משונים, לחלקם יש נגיעה שימושית או קשר לנושא וחלקם עצמאיים עיצובית כמו שורת גרביים מתניידת שתלויה במרווחים  מדויקים, מרמזת על חידה משלה שעשויה יום אחד להפך לסיפור. גם הבחירות המוסיקליות מפתיעות ונמצאות בטווח של הנשגב הקלאסי דרך השאנסונרי לסול אמריקאי. אטו משתעשע וטווה את הסיפורים שלו מתוך גישה הומנית בסיסית, שיש בה קשת שלמה של אמירות על יחסים בין אנשים, במשפחה, בין חברים, בתוך הקהילה. כל החומרים קרובים לבית. גם החלומות. אין במופע שום התחנחנות או שמץ וולגריות. אין באף רגע הזדקקות למחוות גופניות גסות.יש צחוקים אבל לא ציחקוקים. יש התגרויות, אבל מהסוג החברי הטרום התבגרותי: אין סקס, אין נשים, אין סיפורי אהבה מלוקקים, לא מעל ולא מתחת לשטיח. הצגה שעשויה להנות את כל המשפחה  וכל אחד יכול לקחת ממנה משהו אחר, כי מתחת לכל הקלילות, המוני ההברקות, החוכמה והפיקחות יש הבנה של נפש האדם ורגישות לניואנסים בין אישיים ויש רקדנים-שחקנים נפלאים.