Sidi Larbi Cherkaoui- Sutra . Tel Aviv Dance at TAPAC October 4.
סוטרה, כוריאוגרפיה: סידי לארבי צ'רקאווי. משכן לאמנויות הבמה, תל אביב, 4 באוקטובר
צילום: הוגו גלדיינינג
אורה ברפמן
הכוריאוגרף הבלגי המוכשר, סידי לארבי צ'רקאווי הגיע במהלך סיור בסין למנזר שאולין, הנודע כערש הקונג פו מזה למעלה מאלף וחמש מאות שנים. המקום נחשב למכה של חובבי הג'אנר ולרבים אחרים שמבקשים לחוות מעט את השילוב של הבודהיזם הרוחני, על ביטויי הזן והפעלתנות העמלנית של אמנויות הלחימה.
בעקבות זאת נולד המופע סוטרה שבו לוקחים חלק עשרים נזירים בוגרים וילדון שנראה בן חמש ומן הסתם קרוב לעשר וכן רקדן בן דמותו של צ'רקאווי.
סוטרה הוא מין מפגש מזרח-מערב מיוחד במינו משום שבביטויו הבימתי טיפל יוצר מוכשר, רגיש וסקרן ופחות מיוחד משום שכשאנחנו אומרים מפגש מזרח- מערב, הכוונה על פי רב לאנשי המערב שנשבים באקזוטיקה המזרחית ומייחסים לה עומק ותבונה עילאיים ומבקשים למצוא בה תשובות ולעתים להטמע בתרבות הזרה להם ולו זמנית.
פן שונה של היקסמות קיים לא אחת גם אצל יוצרים מערביים שמלקטים חומרים אתניים מתרבויות לא להם ומנסים לנכסם למטרותיהם כדי להיבנות. באלה דבק יותר מרבב של צדקנות מניפולטיבית שבאה מגישה אדנותית, מתנשאת.
ואילו צ'רקאווי מצא דרך משלו שהיא בעצם הומאג' לנזירי השאולין המעופפים. הוא לקח את משפטי התנועה, הרוטינות שלהם שמשמשות אותם בכל שנות האימון וכן במופעי ראווה שהם עורכים לתיירים, והעתיק אותם אל במה מערבית, אל סט רב תכליתי ומתנייד שמעשיר ומגוון את הביטוי הבימתי של הקונג- פו שהוא מטיבעו אזוק במגבלות הג'אנר וככזה הוא מקובע .יש בו עניין מגבל בעיקר משום שהפן האישי או האנושי בבטויו, גם אם הוא קיים בשוליים, הוא אינו חלק מהקודקס. קונג פו הוא טכניקה שנוצרה על רקע היסטורי/תרבותי ספציפי. לא פחות ולא יותר. אם כי לשם ביצוע עילאי של הטכניקה, לומדים המבצעים גם דברים שברוח שמטרתם לחזק את אישיותם, למקדה במטרה ולחדד רגישויות שימושיות למטרות הלחימה.
הגישה הבימתית בסוטרה היא מערבית לגמרי. הסט המורכב מעשרים ארונות עץ בגודל אדם שניתן לנייד ולהציב אותם באופנים שונים, לטפס עליהם כשהם ניצבים, או להטמע בתוכם כבארונות קבורה. את הסט עיצב הפסל אנתוני גורמלי והמוסיקאי הפולני סיימון ברז'וסקה כתב את המוסיקה לפסנתר, כל הקשה וכלי מיתר והיא מבוצעת חי, על הבמה מאחור, מוסתרת למחצה במסך לבן.
הבחירות העיצוביות העניקו לא מעט רגעים של יופי רב. עשרים עמודי עץ בהיר ניצבים כיער קוביסטי ועליהם הנזירים לבושים בבגדים האפוריים האופיניים להם, עם המנעלים הרכים המחרישית קולות נחיתה. הם מרשימים בביצועים נועזים, קופצים מלמעלה ומסתחררים לפני שנוחתים, התנועה מתוזמרת ומדויקת, מפעימה כמו בסרטי אסתר וויליאמס. בהחלט היו לא מעט קטעמים מרשימים, אהבתי במיוחד את הרוטינה בה הם אוחזים במקלות ומצליחם לטייל לאורכם באלכסון במהירות הברק, את ביצוע רוטינות כמו הקוף המשוגע והעקרב המאיים. הרי אי אפשר שלא להתפעל.
צ'רקאוי יכול היה להשאיר את הבמה לשאולינים ולסגת סוטרה הייתה מעבר לחומר תיירותי גרידא, בגלל שהעיצוב ודינמיות השימוש באביזרים, הפכו את הסט לבעל תפקיד מרכזי וכך במידה רבה גם המוסיקה העכשווית של ברז'וסקה בתחילה אמנם נשזרו קורי רכיבים מהמוסיקה הסינית ברמז, אך בעיקר זו הייתה מוסיקה מודרנית, לא קלה, מעט קודרת, יש יאמרו רוחנית.
סוטרה התגלה כמוצר היברידי שהתקבל בהתלהבות בכל מקום וגם בתל אביב. הוא לא באמת מייצג פן בתרבות סינית וגם אינו מייצג את צ'רקאווי באופן הכי מדויק. וזה בסדר. מעט יותר ממה שמענין אותו אפשר יהיה לראות בהמשך עם ביקורה של הלהקה הצעירה שהקים לא מזמן 'איסט-מן', שם שהוא תרגום לאנגלית של שם משפחתו צ'רקאווי- שפרושו מהמזרח בערבית מרוקאית, מוצא משפחתו, מילה שמוכרת לנו משימוש שהיה נפוץ יותר בעבר-'שארקייה'- רוח החמסין המזרחית.
על רקע קבוצת הנזירים הפעלתניים שביצועייהם היו השראה לקריירה המפוארת של סרטי ה'אגרול' של ברוס לי, שומר צ'רקאווי על אופן תנועת בן דמותו על הבמה כמייצג את אמנות המחול המערבי בן זמננו, כהיפוך כמעט לאוריינטליזם שהוא מקדם בו זמנית.
הרקדן אינו כבול ברוטינות, במשפטי תנועה שהתקבעו במהלך דורות, הגוף משוחרר ונמצא בסינרגיות מרתקת כי מצד אחד הוא קרוב ברוחו לפירוק התנועה שמושפע מהיפ-הופ, סוגה צעירה שהיא עצמה תוצר גטאות השחורים ומייצגת היפוך לתמונת אמנות הלחימה ויכולה להתפש כאמנות אי-לחימה, בקלות.
בעבודה הנוכחית יש ברקדן גמישות עצומה, רכות ורגישות לצד סקרנות וחיבור אנושי עם הזולת שבא לביטוי בדואטים המעודנים והרגישים עם הילדון, הזאטוט. הילד הפעלתן ומלא המרץ יגדל להיות בעצמו נזיר שאוליני ובינתיים הוא עושה כמעט את כל מה שהם עושים, רק שהוא הרבה יותר חמוד. ילד אחד בין 21 גברים. על מי תסתכל?
ללא ספק צ'רקאוי רצה להתעלות מעבר לפיקנטיות של קונג פו וטאי צ'י קונג ולומר לנו משהו הרבה יותר עמוק על רוחניות והומניות, על הרהורים פילוסופיים, ועל מקומם של כל אלה במרקם הקיומי של חיינו. הוא עשה את זה בעבר ויעשה גם הלאה. הוא אחד היוצרים היותר סקרנים, היותר רגישים והיותר מוכשרים כיום. אבל אני לא בטוחה שזה עבד.
בסוטרה הוא הצליח לעשות את הבלתי אפשרי כמעט, להעניק לאמנות הלחימה מעטה פואטי.
עם זאת, הייתה בסוטרה היקסמו, כמעט סגידה, לטכניקה, לברק האקרובטי. אי אפשר היה להסתיר את ההתפעמות, וזה בלט אולי בעיקר בשימוש מניפולטיבי, יש לומר בריש גלי, באותו זאטוט גמיש וזריז כמו לטאה.