Batsheva Dance Company- Bill, by
להקת בת-שבע – ,Bill כוריאוגרפיה: שרון אייל. סוזן דלל, 11 במאי 2010
צילום: גדי דגון
אורה ברפמן
להקת בת שבע מעלה את 'ביל', יצירה חדשה של שרון אייל שמחזיקה בתואר כוריאוגרפית הבית של בת שבע מ-2005. עבודה זו באה אחרי שתי עבודות ערב מלא שקדמו לה: ברתולינה ומקרובה קביסה וכאן כבשתי העבודות הקודמות, מגישה אייל ערב שבו המתווה החזותי-אנרגטי ברור ונהיר וכל שאר המרכיבים מתנועה ועד אביזרים, באים כתכנית כמויות מפורטת לחומרים מהם בנויה השילדה המרכזית.
הפעם, עשרים ואחד רקדני הלהקה לבושים בבגד אחיד צמוד בצבע עור, הפנים וכן השיער האסוף מאופרים בכבדות בשכבה עבה של צבע איפור המאחיד את מראם. הבנות, בשיער מתוח לאחור עם שיניון צמוד לקדקדן בגווני בז' נראות כמי שיצאו ממכונה ידנית לשיכפול. בתאורה מסוימת הן, יחד עם שאר הרקדנים, נראים כאילוסטרציה חיה לחיילי הטרקוטה משיאן. בכמה מהסצינות הרקדנים יכלו להיות דמויות מסרט עתידני מצויר. שתי האסוציאציות נובעות מאופי התנועה שבה מידה רבה של מכניות וכן מהאופן בו הרקדן מאפסן את אישיותו הפרטית והופך להיות טייס אוטומטי השוקד על ביצוע מדויק של הוראות הפעלה מורכבות למדי.
לא חסרים בעבודה חלקים אסתטיים ביותר שמצטלמים נפלא, לא מעט בזכות תרומתו העצומה של התאורן ורב-אמן אבי יונה בואנו (במבי) שהפעיל ארסנל שלם של הברקות תאורה שהחזיקו כמעט לבד מספר רב של סצינות. שיתוף פעולה עם מקדם מוסיקת הטכנו בישראל- אורי ליכטיק , אחד מה-DJ המובילים בסצינת המועדונים תרם תרומה חשובה לאופיה של היצירה במוסיקה קצבית, נתמכת במבנים לא מורכבים שביססו את המקצבים התנועתיים ומוטיבים רפיטטיביים שחיזקו את הפן המכני שבתנועה, את האופי החוצני-פיקשני שבא והלך, את האוססיביות המתהפנטת במודע ונוגעת בטראנס בגיזרה הקלאברית ובגיזרה הפולחנית.
בתכניה הנלוות יש קרדיט של שותף ליצירה גם לגיא בכר, שותפה לחיים של אייל ויש להניח שתרומתו בהתאם. לבכר יש היסטוריה כמפיק מסיבות טכנו, אירועי מוסיקה ואמנות אלטרנטיביים באתרים לא קונוונציונלים.
אבל בעבודה זו של אייל אין עקבות לפיתוחים אמנותיים לא קונונציונלים. למעשה, 'ביל' היא יצירה מרוסנת בהרבה מקודמתה- מקרובה קביסה, בה רוחה של אייל כרקדנית, כפרפורמרית הייתה בולטת בהרבה וקלטה איכויות פרועות עד ביזאריות ברמת האנרגיות.
'ביל' היא יצירה סולידית שבה בא לבטוי המאגר הבלתי נדלה של מילון התנועות והתנוחות מבית מדרשו של אוהד נהרין, האב המיסד של גאגא, הדיסיפלינה שהוא מרקדניו מקדמים.
לאייל ותק בימתי ונסיון שרכשה לצד נהרין שקידם אותה ונתן לה קרדיט תעסוקתי ניכר שביסס אותה בכל מובן. היא בונה ומפרקת גושי רקדנים במיומנות, מצליחה להוליך את הרקדנים גם בתוך מהלכים בעלי אופי פסוידו-כאוטי שדורש ניווט מדויק.
שרון מעניקה לעבודת הרקדנים איכות מאד ממושמעת וסגורה, במיוחד בנקודה בה נדרשת מיומנית טכנית גבוהה, עם זאת אופי התנועה הוא אילתורי ביסודו ומשלב התפרקות טוטאלית של האברים הנזרקים לכל עבר, כולל תעתועי כיוונים בין חלקי גוף שונים וכיוצא באלה. פרגמנטציה מסוג זה רווחת מאד על במותינו והיא כנראה משקפת את רוח הזמן והמקום.
בשלב מסוים של העבודה נדמה כי שרון מיצתה את עיקרה. הקומפוזיציות משתנות, הדינמיות- פחות והבמה שומרת על דופק טורדני, דורש, חסר מנוחה, מנוכר מאד, לא אישי, פחות אנושי.
עשר דקות לסיום העבודה עוברת לפאזה אחרת לחלוטין. הטכנו סגר את הזרם ועל הפרק צץ משום מקום שיר פופ חביב שאומר: לא, אני לא רוצה להתאהב שוב, כאשר ברי לכל שאהבה החמקמקה הזו, היא באמת מה שהיא חומדת.
הרקדנים משתמשים בידיים, ברגליים ובאצבעות, ביחד ולחוד, כדי לסמן צורות לב. זה חינני, מחויך ונדמה לי, אם זכרוני אינו מתעתע בי, שכבר שומש בעבר, אם כי לא באותו גודש.
ללא ספק יש לשרון אייל יכולות לא מבוטלות ובהם אנרגיות גבוהות, שפת תנועה חזקה, עוצמתית, בעלת טווח ראוי ובהחלט מעודכנת, כיאה לגילה ( סוף שנות השלושים). אך עדיין לא ראיתי את יכולתה לרגש.
בינתיים מרבית היצירה מתרחשת בעיקר על רקע המקום האידיוסינקרטי, הנוח שלה כמבצעת חזקה, ייצרית, דומיננטית שלא מקרינה הקסמות מדקויות יותר מינוריות, מרבדים מעודנים-אינטימיים, משכבות שבאות כשלא לוחצים, כשמרפים, מפסיקים ללחוץ על הפואנטה ולוקחים את הזמן, שקשובים ללחישות ולא רק לקריאות רמות אסרטיביות ולדציבלים גבוהים. כשהאופק מתרחב, כשעושים אמנות.
[ad]