טנגוקינסיס ארגנטינה) 'טנגו חדש' (Nuevo Tango ). פסטיבל ישראל 2010, ירושלים, ג'ראר בכר. 25 במאי.
את להקת טנגוקינסיס הקימה ב-93 ועיצבה את דרכה. אישיותה התוססת באה לבטוי במסגרת הלהקה המתמחה בסוגת המחול הבידורי בגיזרת הטנגו. היא מאתגרת את המחול הבסיסי ומצליחה לשוות לו מאפיינים מוכרים פחות, המרחיקים אותו מהדימוי של מחול מסוגנן אד אבסורדום המוכר מתחרויות מחולות "נשף" (Ballroom ) שאליהם מתוודע הקהל באמצעות צפייה בטלוויזיה בתכניות מופרכות כגון 'רוקדים עם כוכבים' ושידורי תחרויות בינלאומיות שמקדמות מופעי ראווה טפלוניים, חסרי לחלוחית, מלאכותיים ומזויפים לחלוטין.
בקבוצה שהגיעה לפסטיבל שמונה רקדנים בלבד, צוות מהודק ומשוכלל יכולת באופן מפתיע. ארבע הבנות מבריקות, לא פחות, ובראשן סולנית הקבוצה נורה רובלס שיחד עם הפרטנר החזק שלה- פדרו קלביירה, הולכים יד ביד עם סטקלמן מאז שהלהקה נוסדה. התאום ביניהם עוצר נשימה וקלביירה מאפשר לרובלס לבצע בקלילות וזריזות משפטי תנועה אקרובטיים וירטואוזים וחינניים בה בעת. אכן, סטקלמן שואפת להרחיב את השפה המקובלת לא רק באמצעות שילוב צעדי מחול מודרני אלא ובעיקר במיזוג טכניקת טנגו מסורתית עם מבט משוכלל יותר על הגוף המבצע, איסוף ושיחרור האנרגיות שלו, הרחבת המנעד התנועתי והגמשת טווחי ההבעה.
אמנם, עד כדי נטישת נעלי לק שחורות על עקב, לא הרחיקה הכוריאוגרפית ובכך מסמנת אולי את הגבול האחרון, קיר הזכוכית האולטימטיבי המפריד בין הטנגו לעולם המחול שמחוץ לגיזרתו. נעלי העקב של הבנות ונעלי העור הפורמליות של הגברים -אותן נעליים שנעל פרד אסטר, מן הסתם, בסרטים ההוליוודים- אלה המנעלים שמחברים את הטנגו המסורתי, את זה של סטקלמן שהיא מכנה 'טנגו חדש' ואת סרטי שיר&ריקוד ההוליוודיים של שנות הארבעים והחמישים, אלה מהם שמחוברים בטבורם לסוגת המחול החברתי המשוכלל הנקרא 'ריקודי נשף', סוגה שידעה עדנה ופריחה מחודשת עתה, כשנכחדו הנשפיות עצמן מהעולם.
יש עוד דבר מה נוסף שסטקלמן לא ויתרה עליו בינתיים וזהו המבנה של ערבים מסוג זה המורכב מפיסות מחול קצרות יחסית ומכך- מרובות. יאמר לזכותה כאן כינסתה לקבץ לגושים גדולים יותר מספר חלקים שיש ביניהם הקשרים מוסיקליים או דמיון בהלכי הרוח.
להקת טנגוקינסיס מציעה אם כך מחול מורכב יותר מבחינה טכנית וסיגנונית, תוך שהיא מוותרת על ייצוג תעצומות תשוקה ורמיזות מיניות בוטות יחסית לטובת תפיסה שריקוד הוא קודם כל הנאה, גם של המבצע. בתפיסה זו מהדהדת הגישה הנקוטה בסרטים האמריקאיים שהוזכרו לעיל, שניתן לכנותה נקיה במובן בריאה ((wholesome בדומה לדימוי של קורנפלקס, מבלי לייחס ערכיות לדימוי.
סטקלמן מראה כי קילוף סגנון ריקוד הנשף – שדבק בלא מעט מופעי טנגו- ובמיוחד המרכיבים היותר וולגריים וסינתטיים המיוחסים לו, פותח שפע אפשרויות גיוון הן לוירטואוזיות והן לדקויות הבעתיות וסיגנוניות וכן, לאלגנטיות של ממש.
ככלל, להקות המתמחות בטנגו לבמה לרב לכודות בנוסחתיות בנאלית למדי, לא אחת גם פשטנית ורדודה. ברגעיה הטובים- והיו כאלה לא מעט- טנגוקינסיס מתעלה ומבריקה, מבורכת בכוריאוגרפיה אינטלגנטית מאד ובחירות מוסיקליות ראויות, עם ציון לשבח לשילוב שפת המחול עם מקצבי הממבה הקובנית שהעלו חיוך וגניחות הנאה.
[ad]