שוליים צרים 6- גבי אלדור

וינה, נובמבר 2009

 

תערוכה "המלחמה על העיר" במוזיאון וינה, בבית האמנים. פוליטיקה, אמנות וחיי יום יום בוינה של שנות השלושים". שפל כלכלי ווינה נקרעת בין הסוציאל- דמוקרטים והימין  כשברקע כבר מתארגנות קבוצות סער של המפלגה הנאצית. שלש שנים אחר כך כבר יש קרבות רחוב בהם מעורבים האוסטרו- פאשיסטים, אבל  יש רק מעט מכל אלו במכתבים שנותרו בידי המשפחה. כבר בשנת 1920 ניתק ז'אק אורנשטיין את קשריו עם ארץ מולדתו. בשנת 1925 נסע לביקור משפחתי בוינה ומאז סרב לחזור לשם.

 התיאטרון הערבי עברי מופיע השבוע בנסטרויהוף שהיה תיאטרון יהודי  ועכשיו הוא שוב משמש ככזה.

 בנין בסגנון ארט  נובו, יפהפה, מקושט ומעוטר ומצויר ולו יציע עדין עם שבכת  ברזל דקה כתחרה מקיף את האולם הגבוה מארבעת צדדיו ועל היציע הזה פוסעת  עתה ראודה ושרה בערבית שיר  געגועים.

 אני וינאית ישראלית שנולדה בשני מקומות בעת ובעונה אחת, ויש לי שתי שפות ושתי מולדות.

 אני לומדת שגרטרוד קראוס רקדה בתיאטרון הזה בשנות השלושים המוקדמות, לפני שברחה לארץ ישראל, ושירי הגטו שלה- מחרוזת ריקודים איתה הופיעה בוקנגרס המחול במינכן בהצלחה- לפתע אין להם שימוש והתנועות נשכחו על האניה בדרך לחוף מבטחים. כשהגיעה ארצה נוכחה, כמו אלזה לאסקר שילר לפניה, שאין קשר בין הגעגועים לארץ התנ"ך למקום עצמו. קארל טופר מתאר את ריקודיה של קראוס באופן שונה ממה שבארץ מגדירים את עבודתה, היא מתוארת כרקדנית ייחודית שאינה נדרשת לטכניקה, היוצרת בריקודי  הסולו שלה דמות מוזרה של "נשיות רובוטית, שיש לה הילה של על טבעיות, כאילו המפתח להבנת המיסתוריות של הזהות המינית היה טמון בבהפיכת הגוף לבובתי" ועוד כתב: "מעט רקדנים יכלו להעניק לתנועת הראש כל כך הרבה הבעה כי מעט רקדנים ראו במחול היענות לכוחו המרומם של האינטלקט.

 גרטורד הזעירה שהיתה לה עוצמה של ענקית במה (יהודית בניו יורק אומרת- היא התאהבה בשגעון של עצמה) הופכת להיות הרקדנית המפורסמת  בארץ ישראל ומעלגת בעברית  אישית ועשירה את רעיונותיה בספונטניות ולהט. אלזה לאסקר שילר מהלכת ברחובות ירושלים, כותבת למנהיגי העולם על רעיונות התיקון שלה וחותמת " פרינץ יוסוף". היא מתפללת לשלש הדתות הגדולות בבאותה מסירות נפש. ילדים זורקים עליה אבנים והיא קונה בשארית כספה חרוזים נוצצים לקישוט.

בתערוכת הצילום של Exil  בוינה בשנת 1996, החצאית המקורית של ריקוד "היריבות"   מככב כמוצג מוזיאוני. כתוב שהמחול נוצר בארץ ישראל, אך האותיות על השלט המצורף קטנות מאוד.

  אלזה לאסקר שילר וגרטרוד קראוס חולפות זו על פני זו ברחוב וכל אחת מהן מאמינה שהיא רואה את התשתקפות דמותה בחלון ראווה מתעתע. גרטרוד היתה יכולה לרקוד את פרינץ יוסוף. שושנה היתה יכולה לרקוד את פרינץ יוסוף שכולו אהבה ללא גבולות וזר פרחים על ראשו המתולתל.

 כשאני משחקת את אלזה לאסקר שילר במופע במכון גיתה גם לי יש זר פרחים דוקרני על הראש.

 מרגלית  יוצרת ב1927 את "הנבואה" ובה מישהי עם עינים בוערות  כמו של אלזה  מוליכה קבוצה של מורדים, אך המורדים יודעים מהיכן הם באים אך לא לאן הם יגיעו.

ועכשיו  בנסטרויהוף המחודש, אחרי שראיתי את הסיכה שסבא ענד כאשר הגיע לארץ ישראל, סיכה קטנה מברזל בתכלת לבן, "הכוח בלאו וייס", אני משחקת בשפה זרה את געגועי מדריכת התיירים הישראלית מברלין.

 מה היה ז'אק אומר על זה?

"… אם תשכחו, כתב במכתב לבנות  ששהו באירופה," תחפשו באינדקס  את  "פלשתינה", המקום הכי מדהים בעולם."

 

 

 

 

[ad]