פסטיבל המחול בקאן, צרפת.
Photos: Olivier Houeix
אורה ברפמן
המהדורה האחרונה של פסטיבל קאן שהסתיימה בימים אלה, התקיימה תחת צילו של מיתון שהותיר עקבותיו הן בבחירות הרפרטואריות והן בפעילות שמחוץ לאולמות. בעשור האחרון בו אני פוקדת פסטיבל מחול זה בקביעות, היו שנים מאתגרות יותר מזו הנוכחית.
המהדורה הקודמת לדוגמא, הייתה אינטנסיבית ובמהלך שבוע אחד בלבד ניתן היה לראות את להקתו של סידי לארבי צ'רקאווי עם האנסמבל הקורסיקני 'לה פילטה', את הדואו המדובר ראסל מאליפנט וסילבי גיאם- גם אם המוניטין שלהם לא ממש ענה על הציפיות- , את 'טורבה', עבודתה פורצת הגבולות של מאגי מארן, וכן את הבלט הלאומי של מרסיי ביצירה נוספת של פרדריק פלמאנד, בלט ביאריץ, בלט 2000 עם התגלית החמה ביותר כיום בתחום הבלט הקלאסי- דניל סימקין, רקדן הפלמנקו יזראל גלבאן שהוא קטגוריה בפני עצמה בעולם הפלמנקו העכשווי, אלופי ההיפ-הופ- 'פוקימן קרו' ועוד כמה להקות קטנות ופחות בולטות. פירוט: ראה באתר תחת מדור הפסטיבלים.
השנה נאלץ מנהלו האמנותי של הפסטיבל יורגוס לוקוס ( Yorgos Loucos )- שמנהל לא רק את בלט האופרה של ליון המהוללת אלא גם את פסטיבל אמנויות הבמה הגדול של אתונה- להתבס על תקציב מכווץ יותר וכדי לעמוד במשימה גייס לא מעט מופעים על בסיס היכרות אישית ועבודה משותפת בעבר ובהווה וכך התאפשרה בואה של להקת בית האופרה של ליון עם 'ג'יזל' של מץ אק מ- 1982. יצירה שנתפרה לכישוריה ודמותה של רעייתו, הרקדנית המיוחדת אנה לגונה. גירסתו של אק שומרת על הבסיס הנרטיב העקרוני בכל הקשור למערכות היחסים המתקיימות בין דמויות המפתח. ג'יזל, נערת כפר תמימה ובגרסתו, לא בשלה רגשית בלשון המעטה. היא מתאהבת בצעיר אריסטוקרטי יפה תואר והוא משיב לה אהבה אם כי מופתע מהישירות הנאיבית שלה. מסתבר שמערכת הציפיות של האוהבים אינה זהה וכשהוא בוחר לוותר עליה ולהנשא לארוסתו, מאבדת ג'יזל את שפיותה. המערכה השנייה, 'הלבנה' מתרחשת במחלקה סגורה המנוהלת על ידי אחיות נזירות. גירסתו המיוחדת של מץ אק לבלט הרומנטי הפופולרי פרצה דרך והובילה למבול של עיבודים חדשים, חלקם מרחיקי לכת, של בלטים נודעים. אחד מאלה שעשו קריירה מעיבודים מתוחכמים שבוצמעו גם בישראל, היה ג'ונתן בורן עם 'אגם הברבורים' ( גברים) שלו, 'קאר-מן' ועוד.
קיילין נייט ( Caelyn Knight ) בתפקיד הראשי הייתה מרגשת ביותר והעניקה מימד של מורכבות רגשית לדמותה רבת הפנים. כל מבצעי להקת בית האופרה של ליון היו מצויינים ובעיקר היה נעים לגלות שליצירה יש תוקף ורלוונטיות גם אחרי כל כך הרבה שנים.
בלט קולברג בקר בארץ ב-1993 עם היצירה הזו ועם אנה לגונה בתפקיד ג'יזל כחלק מתכנית המחול של פסטיבל ישראל, כשאק היה עדיין מנהלה האמנותי של בלט קולברג. זמן לא רב אחר כך עזב אק את תפקידו כמנהל אמנותי של קולברג ומאז לא ביצעה להקתו את 'ג'יזל'.
שחזור מורכב לא פחות בא לבטוי בהעלאתה המחודשת של יצירת קאלט מתחילת שנות השמונים שנקראת 'זופסי קומדי' ( Zoopsie Comedy ) שנוצרה בעקבות שיתוף פעולה של כוריאוגרפים, רקדנים, מוסיקאים ומעצבים והדגול שבהם הוא אופנאי הצמרת קריסטיאן לאקרואה ( Christian Lacroix ) שעיצב ל'זופסי' 85 תלבושות שונות ומשונות, כל אחת מהן יציר דמיון מופלג, שלא לומר מופרע במעט. חלק מהעיצובים קרצו לעיצובי המחול הבאוהאוסי של אוסקר שלמר, לעיצובי ארט דקו ומקורות אמנות חזותית נוספים.
היצירה המתויגת כרביו כוריאוגרפי וכמיוזיקל היא פרי מוחם של שני יוצרים עם ראש פרוע במיוחד- דומיניק בויאבין ודומיניק ריבוא ובביצועה לקחו חלק במקור שתי להקות: 'לוליטה' ו'בו גסט' ( Lolita et Beau Geste ). קשה לדמיין עבודה עם הרבה יותר גירויים חזותיים של אוסף התלבושות המרהיב, חלקי סט מפוסלים , יצירתיים להפליא, גרמי מדרגות מתניידים וחבר רקרנים מוכשרים, מצחיקים, שלא מורידים מהלך. עם זאת הגודש הזה בעוכרי ההנאה.
השנים לא היטבו גם עם אחת הלהקות היפניות פורצות הדרך- דאמב טייפ ( Dumb Type ) להקה שקמה בתחילת שנות השמונים בקיוטו כקולקטיב. חבריה הרחיקו לכת ואף התגוררו וניהלו משק בית משותף. היא התאפיינה בכך ששמה דגש על מוסיקה ותאורה כמרכיבים בעלי משקל שאינו נופל מזה שניתן לתנועה עצמה. הם היו כמעט פראיים בקנאותם, חריפים ובוטים באופני הביטוי הבימתי שלהם והטיחו את המחול אל פנינו בעוצמה מהולה בחימה.
כיום, בתהליך היצירה לוקחים חלק ארכיטקטים, מהנדסי סאונד, במאי וידאו, מוסיקאים, אנשי מחשבים ומומחי אינפורמציה. העבודה 'מסע' ( Voyage ) עדיין עשוייה ברגעים מסוימים להעיר מתים מרבצם בהתקף דציבלים קצר ואכזרי ובמכות תאורה מטלטלות.
האמצעים נותרו, המבצעים עומדים בתור, אבל חלק מהיוצרים המקוריים שנשפו בעורף חבריהם והעניקו ליצירה אנרגיות מוצפות דחיפות- אינם עוד אתם. אחד נפטר מאיידס ועוד כמה מהגרעין הקשה עזבו בנסיבות שונות. דאמב טייפ של היום בת שלושים וחמש וזה מורגש.
מי שכוחם במותנם במובן המלא של המילה הם חבורת 'פוקימון קרו' ( Pockemon Crew ) להקת ההיפ-הופ מליון, זו שזכתה בפרסים בתחרויות בינלאומיות להיפ-הופ, זו שמצליחה בנקל למלא אולמות ולהוביל אחריהם חבר מעריצות אפרוחיות שמצטיינות בעיקר בלצרוח, לצעוק, לילל ולהראות נואשות עד דמעות וכל זאת בכדי להביע הערצתם לגיבורי התרבות הללו.
מי היה מאמין שעל השטיח האדום שמוביל לאולם המרכזי ב'פאלה דה פסטיבל', שם מתקימות מדי שנה פרימיירות מתוקשרות של כוכבי תעשיית מסך הכסף תרתי משמע, באותו פואייה שבו מצטופפים כל השנה יקירי קאן, ניס, קפ ד'אנטיב ושאר שמות שריח הכסף נודף משולי פרוותיהם, יארח את הצעירות הצווחניות ואת להקת ההיפ-הופ הכובשת הזו.
הממסד הצרפתי חבק אותם בהתקף של רב-תרבותיות פוסט-מודרניסטית פאר אקסלנס, גם כשעדיין עסקו רק ברוטינות טכניות אך וירטואוזיות עד עצירת נשימה, מסוגם. אבל הבמה 'הדיחה' לא מעט ממנהיגי ה'קרו', מילה נרדפת ל'גאנג', חבורה, במובן המסוכן של המילה. תוך שנים ספורות זכינו לראות- וזו לא הערה סרקסטית- היפ-הופ אישי, פוליטי ואפילו ענוג לעיתים. אם כי לא הפעם.
הפוקימונים הביאו לארמון הפסטיבלים את 'חלום הכדורגל' בלי כדור, אלא עם רקדנית קלאסית, זמרת ושחקנית צרפתיה. יש להם תאורנים מתוחכמים וסאונד מקצועי ובכל זאת, הם במיטבם כשהם מסתחררים על אמה אחת, הרגליים במספרת הנוטה הצידה במקביל לבמה וזאת רק הקדמה למה שקורה שנייה אחר כך כשהם סורגים צמות עם הרגליים תוך צוקהרה לאחור. אין עליהם.
[ad]