הרמת מסך 2009
כתבתה של גבי אלדור ממשיכה מהמקום בו הסתיים כסוי חלקי, מוקדם יותר של 'הרמת מסך' 09 באתר זה. בחלקה היא אף חופפת חומרים שנכללו בביקורות שפורסמו בשלב הראשון ובכך מצאתי עניין לא מבוטל. א.ב.
גבי אלדור
למה הריקוד לא יותר פוליטי, טענה לפני כשנתיים מבקרת המחול המהוללת של ה'ניו יורקר' ג'ואן אקוצ'לה בביקורת על להקת 'בת שבע'. למה המחול לא יותר פוליטי, התלוננה באזני מבקרת מחול מגרמניה, ויש ריקודים שהם סתם יפים, אמרה כששתינו קפה אחרי מופע של 'הרמת מסך'.
אולי נמאס, כותב עודד אסף במוסף סופשבוע של 'הארץ', המצטט את מבקר התרבות דרור איתר: "הישראלי הממוצע, קצה נפשו בפוליטיזציה של האסתטי".
ואני תוהה, האם מחול שנכנה אותו למען הדיון כ"מחול טוב" נופל ממחול שהוא צעקה נגד "המצב", שהוא לפעמים פחות מוצלח? האם מחול שלא דן במישרין בתחושות הקיפוח, העוולה והטימטום העדרי לא יכול לעורר מין תיקון, לעורר את הנשמה לא כקריאה לפעולה אלא דווקא כמין ריווח מיקום המעודד את תשומת לב, כוונון מחדש של ליבנו מוכה הדאגה?
תכנית 'הרמת מסך' האחרונה מהווה דוגמא טובה לשאלה זו.
בעה אמנים ששמם כבר ידוע ארחו הפעם אמנים בתחילת דרכם. הרעיון הוא טוב. מזמן לא נראו כל כך הרבה עבודות מענינות, בחלקן אמנם בוסריות, אך רובן ברמה נאותה, ללא מנהל אמנותי שקובע סגנון מסוים ושאפשר להפיל אשמת כשלון על כתפיו. התחושה שיש נטיה בשנים האחרונות להעדיף גישה תיאטרלית למחול לא הוכיחה את עצמה. השנה נראה יותר מחול שהספור שלו הוא התנועה עצמה.
ואמנם, העבודות החלשות יותר סבלו מרעיוניות יתר כמין הכרזה חוץ-מחולית ושרטוטה על הבמה, כאשר המחול עצמו לא מספק את החוויה ונותר כאיור לרעיון.
נועה דר מעלה בכורות ומארחת את מאיה ברינר ועירד מצליח.
בתחילת הריקוד "הקומדיה של גינונים" מהמאה ה-18 עובדת בחן רב. הדמויות יוצאות ונכנסות לתוך תבניות המזכירות קומדיה דל'ארטה, בלט, במה קלה. נראה שיש חיים מעבר לצורות ההיסטוריות, אך מהר מאוד מתגלה שהחיים העכשווים לא מספקים. הרקדנים נשאבים לתוך העולם המדומה וזה מציע שפע של בילויים; סיפורי אהבה- שנאה- קינאה-ידידות, זוגיות מתחלפת, צעדים קלים של מיוזקהול, מאבקי כוח. אך בתוך התהליך התבניות נעשות מרושלות והריקוד מאבד את הדימוי הראשוני, כמו גם את האמת של הרגע הזה .
שלש רקדניות: שני בן-חיים, ריטה קומיסרצ'יק ומאיה ברינר לבושות בבגד זהה נעות מצד לצד, צועדות, מתקדמות, אחידות. הדימוי הבסיסי הוא של אחידות, מטרה , כוחניות, בתואם "כאיש אחד", עד שלפתע נעצרת התנועה. למרבה הפלא זה אחד הרגעים היותר יפים בריקוד. לאט נשלחות זרועות מהססות לגעת בחלקת עור, ביד, בכתף. יש ציפיה, אך אז נשבר הקסם ונשים מתחילות לחפש סימני זיהוי אישיים המתבטאים בעיקר בקשירה שונה של השמלה, כאשר היחסים ביניהן נעשים לעומתיים ובהמשך גם אלימים. מענין שהאלימות היא ישירה, ואין אפילו נסיון לעבד אותה לתנועה. הן מושכות זו את זו, רודפות אחת אחרי השניה ובעיקר דוחפות כמו ילדים בכתה פרועה. בהמשך הן מצליחות לחזור ולעבוד יחד מבלי להיבלע בקבוצה.
פירוק ה"ביחד" המיתולוגי הישראלי, ואני מניחה שזו כוונת היוצרת, עובד ברמה הרעיונית אך לא ברמת המחול. חיבורים משתנים בין הדמויות, אלימות של הורדת חלקי בגד זו לזו מרמזת על השפעה ברוכה של יסמין גודר, אך לא מגיעה לעושר התנועתי שההגבלה יוצרת. יש עוצמה למחול, והכעס הברור המניע את מאיה ברינר מוסיף אמינות לקיומה המענין על הבמה. יש ההבדל דק ומשמעותי בין האישי הלא מועבד, ליצירה בה הרקדן מצליח דרך העבודה להיות הוא עצמו, ובהמולה התנועתית הרקדניות שללא ספק מזדהות עם המחול ותכניו, אובדות במין רוגזה שלא מתבטאת דרך התנועה, לא עוברות טרנספורמציה. הריקוד הוא סיפור על נסיון להשתחרר מן ההמון, אך השחרור הוא רק תחילת הסיפור, לא סופו.
'אנו'- נועה דר
בד עבה משתלשל ממרומי הבמה אל הריצפה, נופל על כתפי רקדנית על כסא, כאשר שני רקדנים אחרים מנסים לחלץ אותה מהמשקל. הבד דמוי אדמה או קליפת עץ, הכסא עטוי מרבד דמוי דשא.
עבודה זו מזכירה עבודות ישנות יותר של דר, שבהן העמדה הפוליטית והרעיונית הינחו את המתרחש על הבמה. במה דמוית אי על הבמה הגדולה ממנה אי אפשר להחלץ. ב"לנשוך את הקליפות" יש תפאורות מסובכות המספרות ספור שאינו נתמך בעצם על ידי התנועה. ב"בית", אלמנטים שונים של סאונד ואומץ לב אזרחי במקום שאחרים שתקו. דר הגישה את "מגש הכסף" ביצירה "האדם אינו אלא" בכאב, בהיפוך משמעות ובעיוות ששיקף את "המצב". הטקסים המנופחים של התרבות הישראלית הרשמית נחשפו כמזויפים והשחקנים התפתלו בתוך תלבשות מקוריות ועמוסות פרטים סמליים.
אחר כך "המצב" לא השתנה, אבל דר החלה ליצור עבודות אישיות יותר שבהן התנועה היתה הגיבור הראשי. ב"ארניקה" מ-1997, עבודה לשלש נשים והיא ביניהן, היתה חרות אמיתית של ריקוד, של תפיסת החלל, של איפיון.
ב"אנו" שוב יש דיבור על אחידות, על "חברה ממשטרת, מקבעת ומאחידה", אך הכוונה מאפילה על חרות המחול, גם אם הוא עוסק במישטור. הרקדנים עוברים תהליכים רבים ומשונים בתהליך ההשתחררות מאותה דורסנות של קולקטיב, אך הריקוד לא מציע אלטרנטיבה מושכת יותר.
להקת המחול ניב שיינפלד ואורן לאור מארחים את נעה שדור
נעה שדור יצרה את "אל תוך הלילה" שהוא פנטזיה על נושא קולנועי, בעקבות במאי סרטי פשע שכנראה הייתי צריכה להכיר.
ההצהרה בתכניה של מהות הריקוד ועל הפער שבין הממשות הטראגית של המוות לבין הייצוג התיאטרלי-מלודרמטי שלו, היתה מאתגרת אך חסרת כיסוי במחול. לא פלא, משום שמוות טרגי על הבמה הוא בעייתי.
הרקע הקולנועי-אמריקאי סיפק ליוצרת אפשרויות סגנוניות רבות, בחלקן משעשעות, שענינן פיתוי הגיבור. סצנות הפיתוי שילחו את הרקדנית אל המחוזות המוכרים מהקולנוע, שהוולגריות היא אחד ממרכיבי השמחה שלהם. ספק מיוזיקל ספק אקט של חשפנות, מיניות חצופה ורקדן שכוחו לא עומד לו מול השפע הפורץ. הקהל נהנה מאוד. אני נותרתי עם תמיהה.
פה גדול- ניב שיינפלד ואורן לאור
הריקוד של קרן לוי מדויק, מלא חן, הרצון ברור. היא רוקדת ומתמסרת לסירוב והגוף שלה רך ונענה, מהיר ומלא קסם. השניים עוצרים ומביטים בה מחכים. ואז, על רקע המנון חטיבה 7 בעיבוד אורי וידיסלבסקי, היא ניגשת לקידמת במה ופוערת את פיה בצעקה ענקית, לא נשמעת אך גם אינסופית. עוד ועוד היא עומדת שם ופיה פעור. כמו מטביעה את הזעקה בתוך החלל.
הרקדנים שיצאו מן הבמה חוזרים עתה עם בקבוק מים ומגבת. מימד היושרה, ההתאמה למציאות הבימתית מרגשת. כאילו הם אומרים, טוב, את בטח צמאה אחרי כל הקפיצות האלו. קשה לה להירגע, אך לבסוף היא מוותרת ולוקחת את המים ומנגבת את פניה בעודה שוב צועדת איתם. אך עכשיו גם הנתון הקבוע והמרגיע משתנה, והשלושה צונחים אל הריצפה, יושבים זה על גבו של זה, ממשיכים להתנועע בדבוקה, זוחלים זה מתחת לגופו של השני. זו עבודה מרגשת, שמעבירה רעיון ללא מאמץ, כשההתרחשות הבימתית היא זו הקובעת. זה אנחנו, הם אומרים. ואנחנו מאמינים להם.
'רוני'- אלעד שכטר.ביצוע: להקת ורטיגו הצעירה
קבוצת צעירים יושבת על שפת הבמה, לפניהם מפוזרים עלי שלכת. לאחד מהם יש גיטרה והוא מנגן. לאט הם קמים, ומתחילים לרקוד, יוצרים חיבורים של הרמות ואחיזות, רקדנית אחת שתנועותיה חדות ומדויקות, נראית כמובילה מהלכים מפתיעים, ואחרי שהיא מנחמת או מרגיעה בליטוף אגבי את שאר הקבוצה, נצמדת לרקדנית אחת ושתיהן מקרבות את פניהן זו לזו, מתחככות זו בזו, בקירבה, כבלתי ניתנות להפרדה. יש משהו בתשוקה הזו שהיא גם סיפור של כשלון. שאר חברי הקבוצה מקבלים את הדין ויושבים שוב בצד, כאילו סיפור האהבה הזה הוא משהו שאינם יכולים להתמודד איתו, ספק נבוכים, ספק מתבוננים.
בעבודה זו נראים כבר ניצנים של מה שהיום הוא טביעת-האצבע, או טביעת-הגוף של הרקדנים הצעירים, מין עירוב של יכולת טכנית; קפיצות ונפילות מרשימות ומרושלות כמעט במכוון, שאריות של "ישראליות" שסולדת מגינונים, מהתרכזות בפרטים( "עזוב,"), שיש לה חן אבל לפעמים כבר נראית כמו חיקוי של עצמה. העבודה היא כמו רישום טיוטא לקראת עבודה אחרת, מעובדת יותר.
מאנא- נעה ורטהיים
באפלה נעה דמות עטוית גלימות, בעיקר רואים את הזרועות בריקוד מורכב כאשר הרקדן מתרומם לאיטו ורקדן אחר נע לקראתו. שניהם, בתנועות איטיות וגדולות וכמעט אינם זזים ממקומם, מזכירים נזירים או מי שעסוק בפולחן דתי. בהמשך מצטרפות אליהן ממפתח במעומק הבמה, ממתווה דמוי בית, דמויות אחרות, והריקוד מתפתח לסערה של תנופות, כאשר הקבוצה כולה נעה במהירות ובצעדים גדולים מצד אל צד, מדי פעם נבלעים יחידים בפתח. דמות יחידה, ( רינה ורטהיים היפה) מגיחה פאתי הבמה ובידה בלון שחור גדול. זהו ללא ספק דימוי יפה להפליא, כאשר הבלון הוא החופש העצור בו, וצבעו, כבגדי הרקדנים, קודר. הבטחה, אזהרה?
התנופתיות מתחזקת על ידי בגדי הרקדנים של ששון קדם. העיצוב והתלבושות מיוחסים בתכניה, לסטודיו של רקפת לוי שבחרה בבגדים שיצר קדם, הןמלאות דימיון עם תועפות בד, קשירות וסלסולים עדינים שממש מתבקש לרקוד איתן. הספירלה, שבתכניה המועצבת בקפידה מוצגת כהמצאה תנועתית של נעה ורטהיים אף שאין פירואט, שלא לומר תנופה שאין בה מיסוד הספירלה. הכוריאוגרפיה נעה מקטעי סולו לדואטים ולקטעים מרשימים של הקבוצה כולה.
לא נעשה שימוש בחדר הפנימי ממנו יוצאים הרקדנים ולתוכו הם נמוגים ולא נוצר מתח בין החוץ לאותו פנים מיתולוגי, אך העיצוב, המוסיקה הסוחפת של רן בגנו והרצינות של הרקדנים , יפי התנועות , זרימתן ואורך הנשימה של הריקוד כולו שמעליו מרחף אותו בלון שחור נותנים ליצירה תוקף – מעין נשמה יתרה דחוסה בתוך שעה של תנועה בלתי פוסקת.
לעיתים רחוקות מגדיר הטקסט של התכניה (בעיה מתמשכת) את הריקוד כמו בתיאור ממצה זה.
שלושה רקדנים עולים על הבמה החשופה, ומתחילים לתת לגוף לנוע מעצמו. כאשר הגוף מדבר ממש, ולא כפי שאולף, הוא מקרטע, רועד, קופץ. זו נקודת ההתחלה של עבודה תמציתית, מעמיקה ומרגשת, שיש לה מבנה סיבובי. ההתחלה כאמור נראית מפתיעה ומביכה, התנועות והאימפולסים כשל מוכה כפיון. הטחות הגוף על הריצפה לא דומות למה שרוב הקהל מגדיר כמחול. אך לאט לאט העבודה מתפתחת, הכאב מתחיל להיות מוגדר. מצבים קיצוניים של סבל מקבלים קצב, עפרונות צבעוניים נשלפים והרקדנים מציירים, כמעט מקעקעים על זרוע, על לחי ועל בטן את סימני הכאב, כמו מיפוי מחוזות של כאב, הרבה מעבר למעצור, אך בשליטה מלאה.
הדמויות נאחזות זו בזו, מכאיבות אך גם תומכות. אסף אהרונסון בעמידת ידיים מעוקמת גונח אוי אוי אוי, ושתי הנשים, לי מיאר ומאיה וינברג, אחרי היסוס ארוך, ניגשות אליו, מלטפות, ומסמנות בעפרון את גבול הכאב.
התמונה מתבהרת כאשר נקודת ההתחלה כל כך עירומה ומה שבא בהמשך, כמו טיפול פסיכולוגי או חפירות ארכיאולגיות, מגיע אל המקור. אהרונסון, מבלי להתיילד, מספר פתאום: בבית-ספר, ילדים חנקו אותי וירד לי דם מהאף . וכל זכרונות הילדות המבהילים, המשפילים, החקוקים בגוף, מתגלים עכשיו כאבני הבסיס של המחול, והשפה התנועתית נעשית עשירה יותר וברורה.
איריס ארז יצרה עבודה מעולה, מקורית ומרגשת, ושותפיה ליצירה, כולל פס הקול העובר מנהמה לקול שירה צלול, (קרני פוסטל ואורפז אגרנוב) והתאורה (אורי רובינשטיין) שעוברת תהליך דומה. כולם חלק מן ההצלחה.
הדיוקן האישי הזה יכול להיתפס גם כדיוקן חברתי, כצילום עומק של חברה כאובה, מענה ומעונה.