Jiri Kylian and Michael Schumacher- Last Touch First, Tel-Aviv Dance, October 09-Ora Brafman
תל-אביב דאנס 09: יירי קיליאן ומייקל שומאכר- Last Touch First . סוזן דלל, 17 באוקטובר.
Photo: Robet Benschop
אורה ברפמן
את סידרת מופעי תל-אביב דאנס 09 פתחה יצירה מבריקה של יירי קיליאן ומייקל שומאכר Last Touch First בביצוע של שישה רקדנים. קיליאן מזוהה כיוצר מהשורה הראשונה מאז החל מנהל לפני יותר משלושה עשורים את להקת .NDT מאוחר יותר יסד שתי להקות בת: NDT II, המיועדת לצעירים, מעין אנסמבל ועתודה ללהקת הבוגרים ( מתכונת שאומצה על ידי להקת 'בת שבע') ולהקה שלישית לרקדנים בני ארבעים ומעלה, פרויקט מיוחד ובעל ערך עצום שנסגר לאחרונה, לאחר פרישתו של קיליאן מתפקידו הניהולי.
במסגרת הלהקה השלישית נפגשו מייקל שומאכר, רקדן בעל מוניטין, עם סבין קופפרברג, רקדנית המופת של NDT בשיאה. סבין, אמנית ביצוע מוערכת, היא זו שלמענה (ולא רק בזכות השנים שחלקו יחד) ולמען רקדנים מצטיינים שפרשו, הקים קיליאן את הלהקה השלישית. שיתוף הפעולה שהחל על בסיס תרגילי אימפרוביזציה בין שומכר וסבין, התגלגל והוביל לפיתוח גירסה חדשה ליצירתו של קיליאן מ-2003 בשם Last Touch.
מרגע שעולה האור על תמונת הבמה הראשונה מתחיל מסע הפתעות מרתק. שישה רקדנים בלבוש תקופתי מהמאה ה-19 ניצבים בחדר שנראה כמו תפאורת חדר בבית קיט, אולי דאצ'ה ממחזה של צ'כוב ('שלוש אחיות', נדמה כניחוש סביר) , בה הרהיטים הספורים מכוסים עדיין בבד בהיר השומר אותם מאבק. אותו בד מכסה גם את ריצפת הבמה. השישה כאילו קפאו בזמן או התכנסו לטאבלאו –שעשוע נפוץ במפגשי האריסטוקרטיה, בה היו משחזרים באמצעות תלבושות ותפאורה 'תמונות' ספרותיות.
חולפות דקות לפני שהעין קולטת שמתרחשת תנועה איטית ביותר, כמעט בלתי מורגשת ונמוגה לקפיאה חדשה.
ואכן, קיליאן יצר עבודת מחול עשירה בכל מובן, מאתגרת במגוון הנושאים אליהם היא מתייחסת ושכבותיה מתגלות והולכות ככל שחולף הזמן. מהר מאד מתהווה פרדוקס: ככל שנשמר ביצועה של התנועה בהילוך מאד איטי, כך עולה הריכוז הנדרש מהצופה. ככל שהרקדנים כמעט ואינם מתקדמים בחלל, כך קשה יותר לעקוב אחרי כל זוטי ההתרחשויות בתוך הריק כביכול, מאחר ותשומת הלב כה ממוקדת, דבוקה לפרטי הפרטים של התנועה בעוד ההדמיון מבקש לנחש את המשכה. כך, במפתיע, קשה לראות את כל הבמה כל הזמן בלי תחושת החמצה, מטלה שהעיין רגילה לעמוד בה במחול העכשווי הרב- מוקדי, הדינאמי.
משול הדבר למבט דרך משקפת המחדדת פרטי פרטים בתקריב אך מנטרלת את יתרונות הראייה הפריפריאלית.
מי שבא לראות מחול זורם, אופייני, של קיליאן ומחפש את אותם הרקדנים בעלי הטכניקה העילאית צריך להחליף ערוץ ובמהירות.
מול העיניים מתרחש נס קטן, יצירה של מחול קאמרי משובח של אחד מיוצרי המחול היותר אלגנטיים, שמתמרן בין התמורות שחלו בשדה המחול מאז החל דרכו בבלט שטוטגרט תחת קרנקו בשנות ה-60-70. קיליאן הוא יוצר גמיש-מבט ומחשבה, עדיין מחפש שאלות ולא תשובות ומצליח להרחיב גוף עבודותיו העצום ביצירות שרבות מהן הן על-זמניות. הישג ששותפים לו מתי מעט מכוריאוגרפים היושבים בצמרת.
על פניו, נראה השימוש בהילוך איטי ובכמה מרכיבים אסתטיים מאופקים כשימוש במונוכרומטיות ונטייה למינימליזם, כמוביל להשוואה בין היצירה הזו ל'בוטו', במיוחד אם מבקשים למצוא דמיון באיתגור תפיסת הזמן המשותפת ולביטויים המוכרים בפילוסופיה ובאמנויות במזרח הרחוק. מצד שני, אפשר לזהות לא מעט הבדלים, במיוחד בתחושה שקיליאן השתמש בטכניקת האטת התנועה למינימום לא כמטרה הגותית המתכתבת עם התכנים או עם הפערים האנתרופולוגיים בתפיסת העולם האסתטית בשני קצוות תבל, אלא ככלי לחקור תכנים העוסקים בזמן הווה ועבר והקשר ביניהם וכן כמסגרת שמובילה לחקר התנועה עצמה ואכן הערב סיפק אינספור פנינים כוריאוגרפיות עוצרות נשימה.
על פניו, הובילה העבודה להניח שלפנינו מקום מוכר ממחזות הריאליזם נוסח צ'כוב או איבסן מהמאה הקודמת. לא עבר זמן- כן עבר זמן- והאינטראקציות בין שלשת הגברים ושלש הנשים הלכה והסתבכה ועברה לשליטת מציאות מדומה, שבה מחסומי הקונוונציות הבורגניות, המהוגנות; משחק קלפים, קריאה משותפת בספר שירים, או עריכת שולחן הם רק הקדמה להתפתחויות בלתי צפויות, הזויות, מלאות יצרים ותשוקות כאילו שבמימד פרספצית הזמן החלופי הולכת ומשתקפת פנימיותן של הנפשות הפועלות.
אחת הסיבות עיקריות להערכה גורפת ולהנאה היתרה מעבודתו של קיליאן, נעוצה בכל ששדה המחול שלנו, עם כל הישגיו, הוא מונוליטי יחסית, מבוסס על שפה עכשווית עם נגיעות במידת סבלנות משתנה גם לגיחות לעבר תאטרון מחול, בתנאי שיהיה מהיר, חזק, אנרגטי, ואם אפשר- ממזרי.
יש פה סובלנות אפסית ליוצרים שמבקשים לעסוק בדקויות, בתפירה עילית של תכים מעודנים. אם צף פה נבט שכזה, הוא ידרס מהר על ידי העדר.
ועם זאת, מסתבר שאותו קהל המריע לנוסחאות השגורות, עדיין מגיב בהתרגשות ליצירה הקאמרית, האלגנטית, האריסטוקרטית, שראינו אמש.
[ad]