אפקט הכוריאוגרפיה- בלט האופרה של פריז. סוזן דלל, 6 באוגוסט.
צילום-פטריק הררה
אורה ברפמן
תנו לי עם פטיש על הראש, אבל לא מסתדר לי הכיתוב בראש דף התכניה המוגש לקהל: אפקט הכוריאוגרפיה- בלט האופרה של פריז. להקה זו המונה 154 רקדנים שלא ביקרה מעולם בישראל, בוחרת להגיע לראשונה לכאן ולהציג בסוזן דלל דווקא ולא ביוקרתי שבאולמות, במשכן, וכנציגיה, שולחת קבוצה זערורית של רקדנים, צעירים יותר ומבוגרים יותר המבצעים יצירות של כוריאוגרפים שעדיין לא עשו לעצמם שם. מוזר, או אולי לא. גם בעבר בטרם הבשילו התנאים לביקור של הבולשוי, היו בארץ מופעים של כמה מרקדני הלהקה שאילתרו ( יש האומרים חילטרו) מופע שמטרתו- השלמת הכנסה. בדרך כלל הם הוצגו כ'כוכבי הבולשוי' כדי להמנע מתביעות שהרי לא היה זה ביקור מסודר של הלהקה עצמה, ששומרת על סטנדרטים מסוימים בבואה להופיע בסיור רשמי.
מתחת לכותרת מצאתי את המשפט האניגמטי הבא: "לקט מופעים המתמקדים בנושא היצירה הכוריאוגרפית". אולי משהו אבד בתרגום מצרפתית, אך חוששתני שלא זה העניין. ובהמשך, על הדף, הצהרה כי המופע מתקיים בעזרתה ועידודה של מנהלת הלהקה, בריג'יט לפאברה. מה פירושו של 'בעזרתה ובעידודה של מנהלת הלהקה?' תהיתי ביני וביני, שהרי הכותרת מכריזה- בלט האופרה של פריז!
בסופו של יום, היה זה ערב שמוטב היה לו הגיע תחת כותרת מכובסת פחות ומדויקת יותר. כל האקרובטיקה הניסוחית העלתה את רף הציפיות לגבהים שלא היה סכוי לממשם.
ומה באמתחת?
בתכנית הערב חמישה קטעים שנוצרו על ידי ארבעה מרקדני הלהקה. המשתתפים- שבעה במספר, כולם רקדני הלהקה, חלקם ממוקמים בקסטת הכוכבים, אחרים- במדרגות נמוכות יותר ( בלהקה שש דרגות). כל היוצרים הם רקדנים פעילים שמקבלים הזדמנויות ליצור במהלך השנה. יצירות הללו אינן בהכרח חלק מרפרטואר להקת הבלט עצמה.
הרקדנים אכן מצוינים, מדויקים וזו מנחתם העיקרית. דווקא 'אפקט הכוריאוגרפיה' לא היה אפקטיבי במיוחד למעט שתי עבודות שהיה בהם עניין ומתוכן רק אחת שהכוריאוגרפיה עוררה עניין וגם העלתה סוגיות שמכתבות עם כמה מהשאלות העומדות ברומו של המחול העכשווי. מכך יש להסיק ששלש עבודות מהחמש עוררו עניין אמנותי- או כוריאוגרפי אם תרצו- מועט ביותר. עשר הדקות שתרם בלארבי (Kader Belarbi ) בדואט 'בין השניים' עסק במפגש בין שניים ( אלא מה) הנמצאים במערכת יחסים מורכבת שמרכיבי המשיכה והדחייה סוערים בה תדיר. ביצוע מרהיב, מיומנות וזרימה ללא מתום ובכל אופן התחושה שהותיר המחול היא של דז'ה וו, של סרט שראינו עד זרא, ללא יכולת להוציא מהמערכת גוונים מקוריים ומפתיעים.
'סולו סקרלטי' של ברונו בושה (Bruno Bouche ) ובביצועו התחיל מאילוץ מעניין כשהרקדן אוחז בכפות ידיו ומותח את זרועותיו ולא מרפה. הרקדן נטוע על מקומו, תנועתו מתרכזת בגו בעוד הוא מטעין בעוצמה את המאבק בין 'הכליאה' והנסיון להשתחרר מכבלי מוסכמות. אלא שהעבודה נשארה בוסרית, חסר תואם בין המעבר בין אופני תנועה והשלד המבני של המרכיבים הוא סכימטי וצפוי.
גם יצירתו של חוזה מרטינז (Jose Martinez ) 'ריח ההעדרות' לא המריאה רחוק. העבודה התבססה על מחרוזת 'שירים ממלחמת האזרחים בספרד' של רמון לופז עוסקת באבדן וזיכרון בעקבות עיבוד אבל. במרכזו אשה מוכת יגון, נרדפת על ידי זיכרונתיה, נצמדת לעבר, לאהובה ההרוג, לחיים שלפני האסון ולאהבה שמילאה אותם. לומר שהיצירה בת ה-25 דקות הייתה רבת הבעה זה אנדרסטייטמנט. הרבה מעבר לדרמה, הייתה זו מלודרמה ששוחקה במנעד עשיר של מחוות פנים והרצף הסיפורי שלה יכול היה לפרנס היטב פרק בערוץ ויוה. לא ברור לי מי ומדוע נבחרה יצירה זו לייצג את הלהקה או את רקדניה, לבד מהעובדה שמארגן הערב הרקדן/כוריאוגרף ברונו בושה משתתף לא אחת במופעי להקתו של מרטינז הנ'ל.
ובכל אופן
ובכל אופן, היה בסופו של ערב עניין רב בזכות שתי עבודותיו של ניקולס פול (Nicola Paul ) יוצר מסקרן שבערב זה העלה שתי עבודות שגרמו לגב הצופה להזדקף במושבו, מיד, כי לעיתים די במשפטים בודדים בתחילתה של עבודה כדי לעורר עניין ולהבחין שהנה בא ומתמקם לו פוטנציאל וכבר החושים עוברים למוד שיטת הפעלה (mode ): 'ריכוז יתר'. זה התחיל מינורית בדואט צנוע- 'בועה' בו שני גברים בשתיים מפינות הבמה עומדים. האחד אוחז בלון אדום על חוט והשני מביט בערמת עליי כותרת בגוון זהה של אדום זוהר. כתמי הצבע אכן מרשימים במיוחד על רקע לבושם בשחור-לבן, אך תרומתם לבד ממימד היופי מוטלת בספק. עם זאת, הדואט שמבצעים השניים בתואם, ברהיטות, בצניעות שאינה מותירה ספק ביכולתם הוירטואוזית, העניקה ערך מוסף למבנה הפשוט לכאורה של היצירה שמיסגר היטב את השפה הייחודית של יוצר זה וכן את חושיו האסתטיים החריפים. תכונות אלה באו לבטוי ממצה, מלא ומורכב בהרבה בהמשך, עם יצירתו- '4 דמויות בחדר'.
במרכז הבמה המחולקת לארבע משטחים נמצאים ארבעה רקדנים בגו חשוף, איש איש בריבוע. לא עובר זמן וכל אחד בתורו ממלא, בשלבים את חלקתו בכיתוב בגיר באופן שהנחת הטכסטים ממושטרת מדויקת אף היא. אין דרך לדעת מה הם כותבים שם בלהט רב, אבל ברור שהם מוגבלים במקום ובזמן. המצע עליו רוקדים עובר טרנספורמציה מלינולאום שחור, פונקציונלי וניטרלי, למצע בעל משמעות, כפוף למשמעת. עכשיו הוא רצף מילים, טכסט, בעל תוכן, בעל מסר על כל המשמעות התרבותית שאנו מייחסים למילה כתובה. מצד שני הוא ציור, יש לו מאפיינים צורניים מצטברים שהופכים אותו ליצירה אמנותית וגם לזו יש קונוטציות תרבותיות קדומות. ספציפית, מאחר והוא מעביר מסרים במישורים שונים המתכתבים עם תרבויות המזרח הרחוק, כאן החיבור המתבקש הוא ליצירות קליגרפיה. מוצאים אותם בעבודות על נייר, בחריטה על מתכת ואבן. סצינה מסוימת נוגעת בדיוק באלמנט הזה בסרטו של הבמאי הקוריאני קים קי דוק ( Kim Ki-Duk ) 'אביב, קיץ, סתיו, חורף ואביב' ובו הנזיר הבודהיסטי החי בלב האגם מכסה את ריצפת העץ המקיפה את ביתו בכתוביות.
שפת התנועה המקורית של פול אף היא שואבת מתרבויות המזרח הרחוק, מאמנויות לחימה, משימוש מושכל ומרחיק ראות של אנרגיה אצורה שנמצא גם באמנוית במה רבות.
ללא ספק, פול הוא היצוא היותר מעניין של קבוצת החלוץ במשימת גישוש-קיץ מחולטר משהו, החוסה בצילה של להקת בלט האופרה של פריז. וכדי לזכור ולראות את הדבר האמיתי, צריך רק לרכוש כרטיס לפריז בזמן הנכון.
[ad]