"Merce: one word that describes a revolution.
Johnathan Schlemer
מרס, מילה אחת המתארת מהפיכה.
ג'ונתן שלמר
Portrait photo: Mark selinger
Sounddance photo: Carli cadel
"הוא הופיע עם מרתה גראהם (Martha Graham), שרקדה עם רות סן דניס ( Ruth St. Denis), הפרטנרית של טד שאון, זה שייסד את פסטיבל 'גייקוב'ס פילוו' ( Jacob's Pillow). הוא השתייך לשלשלת של מחול באמריקה, שלא ניתקה. הוא יצר דבר חדש לחלוטין שהשפיע על העולם, דומה כי אתו, המחול התחיל מחדש. היה זה עונג לחגוג את יום הולדתו התשעים השבוע ולהעניק לו מוקדם יותר השנה את פרס 'ג"קוב'ס פילוו'. מרס הופיע ב'פילוו' לראשונה ב- 1955 ועם מה שהיום נראה כרגע של השלמת מעגל, מופעי להקתו כאן היו בעצם הפעם האחרונה שהוא ראה את להקתו, גם אם לא נכח באולם פיזית. מופע הפתיחה שחל ביום רביעי, ה-22 ביולי, שודר אליו ישירות למחשבו הנייד. הוא כל הזמן חי בעתיד, ואנחנו הלכנו לשם בעקבותיו." אלה באף, מנכ'לית. ( Ella Baff, Executive Director of Jacob's Pillow)
להקת המחול הנושאת את שמו נוסדה ב- 1953,לפני יותר מחצי מאה, על ידי חלוץ המחול המודרני מרס קנינגהאם. הלהקה חוזרת לג'ייקוב'ס פילוו' לשבוע של מופעים החוגגים את יום הולדתו ה-90. הפסטיבל ערך לו רטרוספקטיבה ובמסגרתה הוצגו שש מעבודות המפתח שלו, שתי הרצאות וכן תערוכה מתמשכת של אמנות שיצר ( The Art of Merce Cunningham) שמאירה את שיתוף הפעולה פורץ הדרך של מרס עם אמני אמנות חזותית.
מרס שכבר היה מרותק לכסא גלגלים בשנים האחרונות, הביט קדימה והקדיש זמן למחשבה מה יקרה ללהקתו במידה ולא יוכל לתפקד יותר כמנהל אמנותי, כלומר, כשלא יהיה כשיר מנטלית, או ילך לעולמו. בצוואה בחיים שכתב, ביקש שעם מותו הלהקה תפתח בסיור בינלאומי בן שנתיים שיסתיים במופע מסכם בניו-יורק ואז תפוזר. לאור זאת, המופע האחרון של להקת מרס קנינגהאם קבלה מימד מועצם עוד יותר. ברור היה לכולנו, כי זו הפעם האחרונה שנזכה לראות את הלהקה כאן, ב'פילוו'. גם חלוקת הפרס היוקרתי שניתן לו בערב הגאלה של הפתיחה היה בתזמון מיוחד. פרס זה ניתן מדי שנה לכוריאוגרף יוצא דופן. פרס זה, בסך 25,000 דולר נתרם בידי תורם עלום שם.
ועדת הפרס מסרה את נימוקי השופטים עם קבלת הפרס": "מרס קנינגהאם הוא יוצר אינטלקטואלי מבריק, איש מחול ובעל אישיות בלתי רגילה עטופים יחדיו. אמרה אלה באנף " הוא שינה את האופן בו אנו רואים מבינים מחול ומוסיקה. אנו גאים לכבד את תרומתו לתחום שלנו ואת קשריו המתמשכים אתנו שהחלו כבר בשנת 1955. בכבוד והערצה עמוקה הגשנו לו את הפרס החשוב הזה לשנת 2009, שנה בה הוא חוגג את יום הולדתו ה- 90".
במהלך השנים, זכה קנינגהאם להערכה רבה, אליסט מקקולי מה'ניו יורק טיימס' אמר שהוא האמן החי החשוב ביותר היום. רובנו חשבנו כמוהו. מרס הבין שיש חיים אחרי מחול מודרני הכפוף לדיסיפלינה בעלת כללים סגורים. הוא היה חלוץ המחול הפוסט-מודרני. רבים מזהים את ייחודו ב'תורת המקרה' בה החלטות מתקבלות באמצעות זריקת קוביה או בדפדוף בספר האיי צקינג. אך אלה הם רק טכניקות הבאות לקבלת החלטות. מה שחשוב הוא ההכרה שמחול הוא יצור חי, דינמי שלא רוצה להכבל, לחיות במגירות, או תחת מוסכמות. אכן, המחול אחריו כבר לא היה אותו דבר וגם לא יחזור לאותו מקום. אף פעם. נו ווי. ג'ייקוב'ס פילוו עשה השנה סידרת מחוות יוצאות דופן. עבורי, כצופה מהצד, זו הייתה חוויה של פעם בחיים.
להקתו של מרס קנינגהאם העלתה בחודש האחרון עבודות יוצאות דופן המתפרשות על פני שלושה עשורים. היצירה הפותחת הייתה ''CRWDSPCR שמבטאים 'קראו ספייסר'. (Crowdspacer). יצירה שמרס חיבר על המחשב עם תכנת 'דאנספורם' שהיה שותף לתכנונה, שמאפשרת לכוריאוגרפים לעבוד על כוריאוגרפיה בסביבה דיגיטלית של תלת- מימד. את העבודה מלווה מוסיקה אלקטרונית שבה עיבודי דיסטורשן של הגיטרה של 'דורבו סטיל', של הגיטריסט והמוסיקאי ג'ון קינג ( John King) . בעבודה משתתפים 13 רקדנים המתמרנים דרכים למפות תנועה בחלל מוגבל. עבודת רגליים זריזה ומעברים דינמיים יוצרים תחושה של אנרגיה מתפרצת ללא הרף והתלבושות הצבעוניות, המחוברות מפיסות רבועות, משרתות היטב את הנושא ומוסיפות אלמנט עיצובי משלים.
ספרו של ג'יימס ג'ויס Finnegans Wake , שימש השראה ליצירתו של קנינגהאם מ-1975 'סאונדאנס' שבה רקד מרס עצמו במשך חמש שנים. עכשיו, היא הועלתה מחדש על ידי האסיסטנט שלו, קנינגהאם רוברט סווינסטון ( Robert Swinston), שרקד את התפקיד שרקד מרס. העבודה מלווה במוסיקה אלקטרונית של דויד טיודור ( David Tudor). הרקדנים נכנסים לבמה אחד אחרי השני מתוך וילון זהוב והמתח הולך וגובר ככל שהרקדנים מתכופפים, משחקים עם תנועות המאתגרות את מרכז הכובד ומסתובבבים זה סביב זה, מבלי לאבד את תחושת הקלילות, רצון טוב וערנות נעימה שנוצרים מהזרימה המהירה שנדמית לא אחת כאימפרוביזציה זריזה. גיה קורלאס מה'ניו יורק טיימס' כתבה בביקורתה כי היצירה תופסת בשלמות רגע בזמן, לאו דווקא את הזמן בו נוצרה העבודה, אלא כל רגע בו המתח מתגבר לשיא בלתי נסבל ואז ברעש גדול באה הנפילה.
את הסידרה סיימה היצירה 'אייספייס' ( eyeSpace) מלפני שלש שנים. מרס ידוע כמי שהאמין כי למחול ולמוסיקה יש קיום עצמאי, בלתי תלוי. עם תחילתו של המופע, מקבל כל אחד בקהל, בהשאלה, מכשיר אייפוד עם האפשרות לבחור בין המוסיקה של מיקל ראוס ( Mikel Rouse) או לשמוע קולות אחרים. שנים עשר הרקדנים בבגד גוף מלא בגוני כחול-ים, חוצים את הבמה וכלאחד מהצופים לאור מעורבותו, חווה חוויה אישית במובהק.
במקביל נפתחה תערוכה, דקות לפני המופע הראשון בפסטיבל, תערוכה שהיא חלק מסדרת המחוות לכבוד יום הולדתו, שבאה להצדיע למרס ומאירה את שיתופי הפעולה העשירים שקיים עם אמנים כמו רוברט ראושנברג (Rauschenberg), ג'ספר ג'ונס (Jasper Johns) ואנדי וורהול (Andy Warhol). בתערוכה תלבושות, רישומים, כרזות ופריטים מארכיון להקתו של קנינגהאם.
במהלך קריירה רוויה יצירתיות ומקוריות במובנים רבים וכן בחירה מושכלת באמנים, שותפים ליצירה הן במוסיקה והן בעיצובים, שינה קנינגהאם את עולם המחול מיסודו וחישל דרכים חדשות לחשוב על מחול, על תנועה בהתיחסותה לזמן ומקום. את הרקע המקצועי קבל מרס בטרם עבר לניו-יורק ורקד כסולן בלהקתה של מרתה גראהם. מרס נשאר עם הלהקה חמש שנים וכבר בשנת 1944 העלה ערב סולו ראשון יחד עם המלחין ג'ון קייג' שהפך לחברו לחיים, עד מותו של קייג' ב- 92 בגיל שמונים. מאז, יצר כ-200 יצירות ללהקתו ולכמה תריסרי להקות ברחבי העולם ובהם ניו יורק סיטי בלט, אמריקן בלט ת'יאטר, בוסטון בלט, בלט האופרה של פריז ובלט רמבר, אם למנות מעט מהן. הוא זכה במדליה הלאומית לאמנויות, בפרס לורנס אוליבייה, בתארים של מרכז קנדי ואחרים.
עוד לפני מותו פרסם מרס לאחרונה צוואה בחיים, שבה פרט את תכניותיו לשימור מורשתו האמנותית ומתווה את דרך התנהלות להקתו בעתיד. חשיבה מרחיקת לכת זו הייתה בולטת עוד יותר עם מותה של פינה באוש שנפטרה זמן קצר לאחר שקנינגהאם פרסם את צוואתו הרוחנית. באוש, נפטרה צעירה ממנו בהרבה. במותה הייתה בת 68 ולא ידעה שהיא חולה חשוכת מרפא. למרס היה הרבה זמן לחשוב על עתידו ובשנים האחרונות היה ברור כי בריאותו לא משתפרת. כמו שהיה חדשן בכל אחת מתחנות חייו המקצועיים, כך גם היה לכוריאוגרף הראשון שהקדיש מחשבה לחיי יצירתו אחרי מותו ולא הסתפק במחשבה שהארכיונים שלו ושל להקתו יכנסו לאחת הספריות למחול ויתאבנו שם, ללא במה להחיותם.
קנינגהאם הקים קרן, ולאחר הכנות קפדניות תכנן סיור בינלאומי מתוקשר היטב, כמו גם תעוד מקיף ומאמצים להעביר חומרים לשמירה באמצעים דיגיטליים, ולאחר זמן קצוב, החליט באיזה אופן תסגר להקתו הנושאת את שמו. הקרן מאמינה, אמר, כי התכנית תאפשר ללהקה ולשותפיה ברחבי העולם לחגוג את הישגיו האמנותיים ולהבטיח שדורות תלמידים בהווה ובעתיד, אמנים וקהלים יוכלו ללמוד, להכיר ולהנות מפירות כישרונו.
בשל הקרבה בין מותם של שני ענקי מחול אלה – באוש וקנינגהאם- שכל אחד מהם בדרכו שינה את פני המחול, הדחף להשוות בין עתידן שתי הלהקות ולתהות מה עולה בגורלן של להקות הנשענות על יוצר אחד היה מובן מאליו. רבים עוד זוכרים את השערוריות שנכרכו בנסיון לשמר את להקתה של מרתה גראהם, עם לכתה, הריבים על זכויות יצירותיה ששיתקו את המהלכים שנעשו במטרה לאפשר ללהקה לעבור את תקופת המשבר באופן חלק ואלגנטי.
מותה של באוש, כתב דניאל ווקין מהניו יורק טיימס, הותיר חור בחיי הרקדנים שהקדישו את חייהם לעבודתה בוופרטל, עיר תעשייתית קטנה. אנשי הנהלה בלהקתה אמרו כי בזמן הקרוב הרקדנים ימשיכו את הסיור בו החלו ערב פטירתה, וכן יעלו את יצירותיה המתוכננות לעונה הנוכחית. חלק מהמופעים בסיור הבינלאומי שהחל במוסקווה ויסתיים בינואר 2010 בצ'ילה, יכללו את יצירתה האחרונה שעדיין לא נחשפה. ברור לי שכך הייתה רוצה, אמרה קורנליה אלברכט (Cornelia Albrecht ), מנכ'לית הלהקה. ב 30 ביוני, יום מותה של פינה באוש היו רקדני הלהקה בפולין והם החליטו להמשיך את הסיור המתוכנן, למרות שהייתה זו החלטה קורעת לב. השאלה הגדולה אומר ווקין, היא איך ישרוד תאטרון המחול וופרטל מעבר לסיור. בינתיים פקידם בכירים בעיריית וופרטל והנהלת המחוז שמתקצבים את עלות הלהקה כמעט במלואה, אמרו שהם ימשיכו להזרים תקציבים, לפחות לעת עתה. בתמורה התחייבה הלהקה לקיים 30 מופעים מדי עונה.
לאופטימיות של אלברכט יש בסיס כנראה. הביקוש לעבודותיה התחזק עוד יותר לאחר מותה. כל עוד זה יימשך, אנחנו נמשיך לתמוך בלהקה אומרים בעיריית וופרטל. באוש, מסתבר, כן דיברה על העתיד, אבל לא השאירה תכניות מוגדרות. ברור שבכוונתה היה לאפשר לקהלים להנות מעבודותיה גם בעתיד. ללהקה ולרבים מהרקדנים יש חומר רב, הקלטות וידאו, אודיאו, רישומים, טכסטים, צילומים ורשימותיה של באוש עצמה. זה ברור. מה שלא ברור עדיין הוא מי יהיו אלה שבידיהם יופקד הניהול האמנותי והנהגת הלהקה. בינתיים, היא מניחים בלהקה שכל עוד היא קיימת, הזכויות תהיינה שלה. ראוי לזכור שלא מן הנמנע, שיהיו כאלה שיחלקו על כך. שהרי בני משפחתה ובנה צריכים להיות שותפים להחלטה זו.
לעומתה, מרס קנינגהאם, שראה איזה מחיר שילמה להקתה של גראם עם לכתה, הכין תכניות מגירה מקיפות ומפורטות שבהם הסביר אפילו איזה פיצויי פיטורין יקבלו הרקדנים עם פיזור הלהקה. ברגע זה, הקרן תשמר את היצירות עם קבלת הזכויות על כל החומרים. דבר זה יבטיח כי להקות המבקשות להעלות יצירות של קנינגהאם , יעשו זאת בפיקוח הקרן.
במקרה של באוש, לא קיימת בעיה במובן זה מאחר ואת יצירותיה ( למעט יוצאים מהכלל ספורים), רקדה רק להקתה. באוש לא הייתה מעוניינת לעבוד עם להקות אחרות, כי הקשר שלה עם רקדניה- רבים מהם בני גילה ויותר שהולכים אתה לאורך כל השנים,-היה מרכיב מרכזי ביצירה ובביצועה. רבים מהתפקידים 'נתפרו' למידותיהם והכילו חומרים אוטוביוגרפיים.
נעלם נוסף ישפיע על המשך הלהקה תלוי ברקדנים שנהרו ללהקתה מקצווי תבל ובשאלה אם החיים אחרי פינה יהיו מספיק אטרקטיביים עבורם כדי להשאיר אותם בעיר האפרורית והקטנה שבצפון ריין-ווסטפליה, בהשוואה לפריז, לונדון או ניו-יורק.