פסטיבל מחול מונפלייה 09
המהדורה ה-29 של פסטיבל מונפלייה החלה ב-19 ליוני והסתיימה ב-5 ליולי . שבועיים של מחול לוהט במובן המילולי של המילה. גל החום שנחת על אירופה הפך את העיר הים-תיכונית הזו לכמעט בלתי נסבלת באמצע היום, עם טמפרטורות של עד 37 מעלות שגרמו לתל אביב להראות אביבית.
עם זאת האולמות היו מלאים עד אפס מקום והחום הוציא את תושבי העיר אל רחבי פרק השדרה על שלל מסעדותיו, אל בתי הקפה, עד לשעות הקטנות, צופים במופעי תאטרון הרחוב, בנגנים נודדים בכיכר המרכזית ובמפגש חובבי הטנגו שלא מחמיצים ערב.
בתוך החום הזה העלה עמנואל גל את 'וריאציות חורף' ( Emanuel Gat- Winter Variations ) על הבמה הגדולה , אופרה ברליוז (Opera Berlioz ).
עמנואל גת
'וריאציות חורף' של גת הם אכן כמשתמע, פיתוח במובן מסוים של הדואט 'מסע חורף' שיצר גת עבורו ועבור רועי אסף לפני מספר עונות. זה עדיין דואט, אלא שהעבודה היא באורך מלא וההחלטה לעלות אותה על הבמה הגדולה ביותר בעיר היא לקיחת סיכון לא מבוטל של הנהלת הפסטיבל ואכן כשעולה האור על הבמה, השניים הדוממים במרחביה, בתאורה המרהיבה שיצר גת עצמו, נדמה כאילו הם שני שורדים במרחב מתפשט.
קשה לתאר איך השניים, בתנועה נטו נטולת יומרה, ללא חבילת טכניקה, פירוטכניקה וטכנולוגיה באמתחתם, הם לא רק מחזיקים את הבמה אלא גם את הלב בעבותות.
את השפה של גת מכירים בארץ היטב. הוא לא עושה כאן משהו חדש מבחינת סגנון אלא מביא את שפתו באופן כה מזוכך, כה צלול וכה כנה שאי אפשר לעמוד אדישים בפני האמת החשופה מול הפנים.
זו יצירה מצוינת, הבשלה והטובה בעבודותיו.
המוסיקה היא של ריכרד שטראוס, ריאד אל סונבטי (Riad al Sunbati ) והחיפושיות. כאמור, את התאורה יצר גת עצמו והיא מאופקת אולי בשל המונוכרומטיות שלה ונדמית כמחלקת את הבמה לערוגות רוחב מפוארות בעושר גווני אפור נזירי. היא מצליחה להעצים שינויים בתכנים הרגשיים של העבודה.
גת ואסף חושפים מערך יחסים חברתיים ביניהם ובו שכבות ומעמקים, מרכיבי חברות בין-גברית שבה משקל נכבד לרגישות, עדינות, כנות, עוצמה וסולידריות הומנית באופן שנוגע בחדרי בטן, בעצב עמוק.
ההשפעה של היצירה עוצרת נשימה. לעיתים כוחה כשל רוחות המיסטראל הקשוחות היורדות מהרי האלפים ולעיתים היא עדינה כרוח קיץ ערבית.
ממונפלייה נסעו גת ואנשיו לפסטיבל המחול של לינקולן סנטר בניו-יורק.
בכלל, זו הייתה שנה מרתקת לגת. באפריל הוא העלה את עבודתוHark , עבודה מוזמנת במיוחד על ידי האופרה של פריז, אולי להקת הבלט הטובה בעולם ביכולות רקדניה ובטווח הרפרטוארי שלה. זו עבודה לשתים עשרה רקדניות- על פוינט!. נסיון ראשון לגת לעבוד עם להקה מהשורה הראשונה ולהתמודד עם שפה שונה בתכלית מזו שעסק בה קודם לכן. אנשים שהיו במופע אמרו שהיה טוב. הוכחות ביו טיוב.
הלקוחות הקבועים.
מנהלו האמנותי של הפסטיבל הוא ז'אן-פול מונטנרי (Jean-Paul Montanari ), יהודי ממוצא מרוקאי בתחילת שנות ה-60 לחייו והפסטיבל שהוא מנהל הוא נחשב לאחד מהחשובים. מונטנרי לא עושה לעצמו חיים קלים והוא משתדל שרב המופעים יעלו בבכורה – עולמית או לפחות צרפתית. בתמהיל ישנו מספר מצומצם יחסית של להקות גדולות ובעלות מוניטין והרב מופעים של להקות לא גדולות ממש, לצד עבודות של יוצרים עצמאיים. מונטנרי רואה את תפקידו כמאתר להקות העוסקות בהרחבת גבולות המחול ולכן שם המקום לראות מה חדש, לאן נושבת הרוח. יש אצלו עדיפות בולטת ללהקות או יוצרים מארצות המגרב, מאגן הים התיכון ואוכלוסיות פחות שבעות. פוליטיקה של המחול נוכחת כאן תמיד. מונטנרי היה אחד הראשונים שעודדו יוצרים של להקות היפ-הופ שהתמחו בעבר באקרובטיקה תחרותית לעבור לביטוי בימתי מורכב והרבה יותר אישי מטכני. תוך שנים ספורות אכן התגלו כמה יוצרים שעוררו עניין רב.
גם השנה היו לא מעט יצירות של יוצרים מוסלמים ואחת מהן היא הלה פאטומי (Hela Fattoumi ) שיצרה עבודה ביקורתית על מצבה של האישה בעולם המוסלמי, בפרט לנוכח הדרישה המתגברת להחביא את גוף האישה תחת כלוב הבד הנקרא חיג'אב.
למתמידים לבוא ברור כי במבחר הרפרטוארי יזכו לראות יצירה של מתילד מונייה, ( Mathilde Monnier ) שמנהלת את המרכז הכוריאוגרפי של מונפלייה, אחד מ-22 מרכזי
השנה בחרה מונייה להעלות יצירה בכנסייה מודרנית קטנה בפרוור הצועני של העיר.
מי בכלל ידע שיש צוענים עירוניים במונפלייה? הכנסיה נאה. במרכזה העמידה מונייה מיצב של חפצים, רובם ציוד אודיו וכמה מוניטורים מאובקים. סביבם עלו וירדו קבוצות חובבים של ילדים, נערים, מבוגרים וזקנים, אליהם צורפו כמה רקדנים צעירים וחברי חוג לטיקוונדו. סך הכל מעל 70 משתתפים.
המקום שלא היה ממוזג, וה"יצירה" שלא הובילה רחוק גרמו לי לחמוק באמצע החוצה, לאוויר ההביל וכך צפיתי בחיי הרחוב של כמה משפחות צוענים מתחת עץ על המדרכה, מחזה שהעניין בו עלה כמה מונים על זה שהתרחש בתוך הכנסייה.
לקוח קבוע נוסף היה כמובן רימונד הוג ( Raimund Hoghe ) שהוזכר במהלך השנים בכל מהדורה של מונפלייה בעשר השנים הראשונות. יצירתו הראשונה הייתה 'ידידתי שרלוט', או משהו דומה, כששרלוט הייתה דוגמנית-על שוודית , גבוהה, דקה, עם פוני ושיער אדמוני חלק וארוך. היא הלכה לאט על קו בלתינראה ואף ישבה על כיסא. הוג הלך במסלולים ישרים עם הפסקות ארוכות. מפעם לפעם התיישב. לפעמים על ברכיה.
יש לציין שהוא בקושי הגיע למותניה.
השנה העלה הוג דואט עם רקדן מתולתל שחור, צעיר, חסון בעל גוף שרירי מושלם, שהתנועה זורמת מתוכו בטבעיות. מוצאו מקניה.
לעומתו הוג הוא מקריח, לבן חוורני, מבוגר, גופו רופס, סובל מהפסקת גדילה מוקדמת, מספר עיוותים ובהם גיבנת קשה ובעיות רפאויות נוספות. התנועה באה אליו בשלב מאורח בחייו, אחרי שעסק בעיתונות והיה הדרמטורג של פינה באוש שנים ארוכות ואף כתב עליה ספר או שניים. או אינטלגנטי, סקרן, רגיש ונועז בהרבה מרב היוצרים האחרים- לאור נתוניו.
למזלו במונפלייה ישת תמיכה ביוצרים קונספטואלים. במילים אחרות- יוצרים שלא יודעים או לא רוצים להזיע, להשתמש בפירורי טכניקה ושונאים מחול.
מאז' שרלוט', הפך הוג ליקיר הפסטיבל ובמהלך השנים, הוא מבין במה מעט טוב יותר וגם אני התרגלתי.
מרק מוריס Mark Morris dance Group
photo: Gene Schiavone
ליוצר האמריקאי מרק מוריס יש מוניטין מפה עד הודעה חדשה. הוא מחזיק בלהקה מצליחה מאד ויוצר בקצב רצחני עבודות חדשות. למיטב זכרוני הוא היה בארץ רק פעם אחת, אולי אני טועה.
בכל מקרה הוא יבוא לקראת סוף השנה לעונת המחול במשכן עם להקתו שתעלה שני ערבים. אחד מהם 'ריקודי מוצרט', אותו העלה במונפלייה בשני הערבים שחתמו את הפסטיבל.
בבוקרו של המופע, התוודענו אליו במסיבת העיתונאים היומית. הוא שמנמן מאד, הגיע לבוש בברמודה אדומים וטי-שירט זרוק וחיוך ענק על פניו. שביעות רצון, מסתבר, היא תכונתו הבולטת. מאחוריו שובל ארוך של כל הפרסים האפשריים ושורת תארי דוקטור לשם כבוד. בעקבות האחרון שהעניק לו תואר בפילוסופיה הבהיר לעיתונאי צעיר שאין כל קשר בינו לפילוסופיה.
פעם היה מי שכינה אותו הילד הרע של המחול. מוריס אהב את זה. עובדה שהוא סיפר לנו את זה פעמיים. הוא גם תאר את הסצינה החצופה והמתריסה בגינה זכה לכבוד הזה. בעבודות שהעלה כאן ובעת ביקורו בארץ, לא היה לצעיר החצוף והבוטה כל זכר. להיפך. עבודות שלו מתוקתקות במיומנות ולא חורגות בכלום מהמחול המופשט, הזורם, הניאו-קלאסי המכובד הכה אהוד על הקהל האמריקאי הרחב. ומוריס ממשיך לספק את הסחורה, ומעל ל- 120 הוכחות מונחות בכיסו.
רקדניו גדולים מרקדני בלט שאנחנו רגילים לראות בלהקות מחול. הם חזקים, מיומנים כראוי למעט רקדן אחד, לא עוררו עניין מיוחד. הוא נחשב לבעל הבנה, רגישות ותפיסה מוזיקלית ויצירותיו נבנות על מוסיקה ספציפית, על מורכבותה ופרטי פרטיה.
כדי שלא נחשוד בו בהליכה בתלם, תרם מריס כמה הבחנות משלו; שונא לראות רקדנים מתאמנים או לומדים תפקידים, לא מעניין אותו לראות עבודות בתהליך: "תזמינו אותי כשהעבודה מוכנה. אני אקנה כרטיס ואבוא" ונידב "ירידה" רצינית על NYCB שלמופעיה לא טורח ללכת כי הוא לא יכול לראות איך הם מחרבים את העבודות של בלנשין. אמר. צניעות, היא עוד תכונה שלא מאפיינת אותו.
סיכום קצר
שמונה ימים וכתריסר וחצי מופעים לא אחטא אם אומר שלא הייתה זו המהדורה החזקה ביותר של הפסטיבל. נכון שחמצתי את יזראל גלוואן, אמן פלמנקו- והרבה יותר- וסולו ראשון של אנז'לן פרלז'וקאז' עליו היו דעות חלוקות. אציין לטובה עוד את הלהקה הברזילאית של ברונו בלטראו (Bruno Beltrao )
מריו דה ז'נרו שאסף 9 רקדני היפ-הופ קשוחים, והפך אותם לפצצות אנרגיה מתגלגלות, קופצות לאחור ומסתחררות באוי במופע קצבי, קשוח, חשוך ומדליק. האנרגיות שלהם כמעט לא אנושיות. המופע נוטף נחישות רווית טסטוסטרון. תענוג צרוף.
הייתה תחושה שזהו פסטיבל בינתיים, עד שיגיע תורן של חגיגות השלושים.
בקרוב:
דיווח מאקס א פרובאנס:
לואיז לה קבלייה, הסולנית הקמיקזית של לה לה לה יומן סטפס- איפה היא היום?
[ad]