להקת הבלט הקנדית ממונטריאול, על הבמה הגדולה ברחבת סוזן דלל. 1 ביוני
Photo: Sergei Endinian
אורה ברפמן
הלהקה הקנדית המשובחת ממונטריאול (Les Grands Ballets Canadiens De Montreal ) הופיעה בסוזן דלל על הבמה הגדולה בטרם עלתה להופיע בירושלים במסגרת פסטיבל ישראל.
הלהקה הביאה לכאן שתי יצירות מופת שחסד מיוחד שורה עליהן ואושר גדול מזומן לצופה המיומן שיש לו מטען ראוי של נסיון ויכולת להתחבר אל שתיהן ברמה הרגשית והאינטלקטואלית.
כלולות (Noces ) של הכוריאוגרף הבלגי סטין סליס, היא אחת העבודות היותר מיוחדות שראה מרכז סוזן דלל מזה זמן. אני מהססת להשתמש במילה' גאוני' (genius ) ליצירה, אבל סליס ראוי לה במידה רבה- אם כי לא גילה פלנטה חדשה בינינו לירח- לפחות במובן של ingenious.
סליס יצר 'כלולות' משלו וכמו רבים לפניו, בסס אותה על המוסיקה של סטרווינסקי (Les Noces, 1923 ) , יצירה מוסיקלית פורצת דרך שהביאה בזמנו השראה ליצירת מחול חדשנית של ניז'ינסקה במסגרת בלט רוס של דיאגילב.
המחול ואף המוסיקה והשירה המלווה מתייחסים לטכסי כלולות בתרבות הרוסית העתיקה, נושא שבזמנו העניק השראה גם ליוצרת הגרמניה ריינהילד הופמן.
נקודת המוצא של סליס דומה למקור של ניז'ינסקה ודורות של יוצרים מאז, כולל פרלז'וקאז', אלא שהוא מצליח לשמור את התשתית הנרטיבית כיריעת -רקע לשכבות שכבות של צבע עשיר, גושני, חושני בפרץ בכחנלי של מחול בשפה בעלת ייחוד ומקוריות שנדיר לראותם כיום. הוא מצליח לשמור על לכידות סגנונית מהתמונה הפותחת ועד לתמונת הסיום ובורא עולם תנועתי מורכב המתנהל במערכת התרחשויות מבניות מורכבות לא פחות.
קשה להסיר את העיניים מרקדני הלהקה שבוראים בשתי העבודות אוירה שונה כל כך שמבקשת איכות תנועה שונה והם מצליחים היטב בשני המקרים.
למרות השוני, שני היוצרים- סילס ומאורו ביגונזטי (Mauro Boginzetti ) משתייכים לדור הביניים של היוצרים שבא מרקע ריקודי מבוסס היטב וזה מורגש במורכבות התנועתית שבעבודה. שניהם יוצרים שמחוברים היטב למוסיקה ורואים בה נדבך בן ברית לתנועה, ושניהם עובדים על פי 'סטורי בורד' וירטואלי או רשום שמהדק את הסיגנון ומחליק את המעברים ולא מותיר אותם לדלג מעבר למשוכות שרבים מצעירינו נתקעים בהם בגדרות שבין קטעי קולאג' מרושל שמשאיר לאחר לפתור את חולשותיו.
את 'קנטטה' של ביגונזטי אני רואה בפעם הרביעית והמהודקת מכל הפעמים. לתחושתי, גם מבוצעת טוב יותר מהפעמים הקודמות. עם הצלילים הראשונים ששרות ומנגנות ארבע הבנות הפראיות- פרועות שאי פעם עלו לבמה ללוות מחול- חברות האנסמבל המוסיקלי 'אסורד' (Assurd ) שמביא מוסיקה מסורתית ומקורית מדרום איטליה- הרגליים מקפצות מעצמן והמנגינה מזדמזמת לה החוצה בלא שליטה.
שמש ים-תיכונית לוהטת זורחת על 'קנטטה', לוהבת את הרקדנים של הלהקה הקנדית ומטעינה את נשמתם באנרגיות חושניות, בראשיתיות, שובניסטיות, מלאות חיות, תאווה לחיים ומשובתם והמון אהבה בשלל מובניה.
כי ביגונזטי יצר מין מחול עכשווי ששרה והתבשל באוירה שהביאה המוסיקה העממית והצליחה להוציא ממנו איכויות כמעט פולקלוריות, מבלי שיש במחול תנועה אתנית, או עממית פר-סה. ביגונזטי לא מתעסק בפולקלור, הוא מתעסק בבני אדם, ובסוגיות בסיסיות של מחול.
על הדרך, הוא לוקח אותנו למסע תענוגות, שהמתוחכם והמחויך נמצאים בו בחלקים שווים.
שווים מאד.
ועוד הערה לסדר: כבר אמרנו- לינוליאום, במה לא מקורה, רטיבות באוויר= מתכון שהצליח גם הפעם להפיל כמה וכמה רקדנים על ישבנם. לטעמי- תענוג מיותר