להקתו של נאצ'ו דואטו: להקת המחול הלאומית, ספרד

על הבמה הגדולה בסוזן דלל, 25 במאי.

Photo: Jesus Valinas

אורה ברפמן

יש כמעט קונצנזוס בין אנשי המחול בארץ, כמו ברבות ממדינות העולם המערבי שנאצ'ו דואטו כוריאוגרף גדול, או חשוב, או יפה, או מעבר לזמן.

מן הסתם קל יחסית להצדיק את כל אחד מהתארים הללו, שהתגבשו במהלך רבע מאה ומעלה של יצירה. הרקע העשיר שלו כרקדן ובמיוחד תקופת שהותו אצל קיליאן, הנביטו את סיגנונו המוקפד, האנין וכשרונו ליצור עבודות בעלות יופי רב.

מאז 1990 הוא מנהל אמנותית של להקת המחול הלאומית של ספרד, להקה שידעה גילגולים לא מעט- והיא זכורה לישראלים בביקורה הראשון תחת שרביטה של הבלרינה המפולפלת- מאיה פליסצקיה.

דואטו הפך אותה ללהקה מהמובילות מסוגה המזוהה עם יצירותיו, בדיוק בזמן שאוהד נהרין קבל  לידיו את בת-שבע והפך אותה מלהקה רפרטוארית-מודרנית, ללהקה עכשווית המזוהה עם כוריאוגרף המנהל אותה.

הלהקה העלתה על הבמה הגדולה ברחבת סוזן דלל- בטרם עלתה להופיע בירושלים במסגרת פסטיבל ישראל- עם שלש עבודות בסדר היסטורי יורד: גנאווה (Gnawa ) מ-2007,  קסטרטי (Castrati  ) מ-2002 ו-פור ווס מוארו (Por Vos Muero ) שיצר דואטו ב- 1996. החלטה שאינה מובנת מאליה. מדוע בחר דואטו להציג את עבודותיו מהסוף להתחלה ולא ברצף שעשוי אולי היה להראות חוט אמנותי מתפתח.

בדיעבד, שאלה זו הובילה לתהות האם אכן עבר דואטו מהלך יסודי, משמעותי, של שנוי במהלך השנים הללו או שמא שמר על תפיסתו הבסיסית ואת עיקר מאמציו עשה בבנית פרטים ופרטי פרטים ספציפיים ליצירה ולמקורות השראתה המוסיקליים.

דווקא הבחירה הספציפית של שלש העבודות שהביאה הלהקה לארץ, יצירות שיופין רב ללא עוררין, משתייכות למעשה אמנות שבו תשובות רבות מהשאלות, דרך בהירה ומהודקת להפליא, גוברת על חתחתי אתגרים חדשים, העלולים להתנגש בצורך לקיים ולשמר מצוינות בעשייה.

מאחר ורקדני הלהקה נהדרים, כתמיד, ביצעו לעילא את שלושת המחולות, היה תענוג לשבת על היציעים הפתוחים בליל קייצי נוח ולהרהר בגורלנו ששפר עלינו והביאנו לראות מחול יפהפה מסוג שלא יכול ואינו מתהווה בפועל, באף אחת מהלהקות הישראליות. במצבן הנוכחי, יש להודות, ספק אם היו מסוגלות להתמודד עם סוגת מחול זו, גם לו רצו.

מאידך, חוויה עמוקה שנובעת מגלוי זוית מבט מפתיעה, בלתי צפויה, מטלטת ולעתים מרתיעה ומערערת, חוויה שמכריחה לבדוק אצל הצופה את גבולותיו ומגבלותיו ולחדד הגדרות קודמות- לא הייתה כאן.

מה שכן ראינו, זו תפירה עילית, מטופלת בניואנסים מעוררי השתאות, שמרגישה נוח במרכז המיינסטרים, ללא קונטרוורסליות, שבה הגוף רוקד בשליטה סגנונית מוקפדת ללא מרווחיי אילתור, במסגרת  מבנית שמרנית משהו, שבה לסימטריה, אחדות ושווי משקל מרחבי  יש נטייה להתמרכז , כמו גם לגוף. היופי אינו נובע כמובן רק ממרכיבים סיגונניים של תנועה, ממבנים וקומפוזיציות בחלל או מבחירות מוסיקליות מבריקות, כמו בערב זה. יופי מצוי בפרטים, בריבוד הסגנוני, במורכבות, ברגישויות למרכיבים רבים ושונים, תכונות וכשרונות מולדים וכן מיומנויות ואינטלגנציה, שלדואטו יש מהם בשפע. שפע שהניב יופי רב.

והערה קטנה כחומר למחשבה שנכונה לכל מופעי המחול על הבמה הגדולה: נתונים: הבמה לא מקורה, קיץ ישראלי לח. לחות גבוהה פוגשת משטח לינולאום והיא נמרחת עליו. ריצפה רטובה לרקדנים זו מלכודת להחלקות, במיוחד לאלא שממשיכים לבצע קפיצות גדולות, סיבובים מהירים ושאר מצבי קצה של שווי משקל.

זה קרה בעבר גם במקומות אחרים והבמה האיומה מכולן הייתה באמפי של קיסריה. אולי זו הסיבה שאין שם יותר מחול?! יתכן שמישהו כבר שילם על זה?

בכל מקרה, מופע מחול אנין שתוכנן לאולם, תמיד יראה טוב יותר באולם. עובדה.

[ad]