רועי אסף מרמז בכותרת עבודתו- 'נפילתו של מבנה' – על תהליך התפוררות, שיש בו ניסיון לבסס תאור מצב של שינוי דרמטי, התפוררות של מבנה, או התפוררת של מצב שהיה יציב עד לא מזמן, או שמא צף מעידן אחר.
מאחר והמציאות מאז פרצה מלחמת חמאס שבאה עלינו במפתיע, בלשון המעטה לפני כמעט עשרה חודשים, אך טבעי היה לבסס את המחול החדש של רועי אסף, כיצירה המושפעת מהמציאות הנוכחית, במדינה הנוכחית- בין אם היא זמנית, בין אם עברה ארוע אפוקליפטי שישנה אותה לדורות, בין אם יגיע המשיח, או יטלפן.
בכל מקרה, כותרת העבודה לא בהכרח קשורה לכח הדימיון של היוצר או הצופה, משום שאין באמת בעבודה חיננית זו דבר עם תהליך דקונסטרוקטיבי שעובר עלינו כאזרחי המדינה.
בתחילה, רוקדת על במת סוזן דלל קבוצה של ארבע רקדניות לבושות בשחור פונקציונלי. ארסנל חומרי העבודה בנוי על מקבצי חומר תנועתי שבשלב זה, עסוק יותר בבנייתו מאשר בפירוקו. חלק ניכר מהתנועות מבוססות על מנחי ידיים ולמיעוטן ניתן לייחס משמעות מילולית, כפעולה בעלת כוונה.
כל מקבץ סט התנועות מוגבל בזמן, כמו בית בשיר וככזה נראה שהוא שולף את חומריו ממאגר מוכן.
בין בית אחד לשני, הקבוצה מקפיאה את פעילותה ופניה לחזית הבמה כשמבט הרקדניות סוקר את הקהל היושב מולו בעוד זה מביט במשתתפות ומחכה לפעילות הבאה.
פעולת חילופי מבטים דו-צדדיים זו אינה מולידה שינויים דרסטיים בהתפתחות רב היצירה בהמשך. גם לא כאשר מקבץ אחד נרקד על שקט ואחר זוכה לליווי מוזיקלי מעידן רחוק. חלק משמעותי ממאפייני ההתפתחות התנועה בכל אחד מה'בתים', או ה'סטים' נשארים צמוד למאגר המקורי, ושומר בעיקרון על מאפייניו הסיגנוניים. העבודה דקדקנית באופייה, היא מעובדת בדקדקנות מראש ואינה תלויה בגחמות ספונטניות של המבצעות. .
גישה זו הנקבעת ונובעת מבחירת כותרת העבודה- נפילתו של מבנה- נגזרת מהובלה של ערעור המבוסס על פיתוח מערך תנועות בעלות איכויות ארכיטקטוניות וכמו כן, על פירוקו. לוקח זמן משמעותי לפני שחל שינוי משמעותי בדינמיקה המצטברת של היצירה הספציפית הזו ולביסוס של תהליכי שינוי שמנתקים אותה , מבחינת הובלת תוכן, למציאות האופפת את המדינה כולה.
גם המבנה הבסיסי שינה את אופיו במעבר שקרב אותו לקראת סופו. זה התחיל עם רקדנית שניגשת לקדמת הבמה ומדברת לקהל באמצעות מיקרופון שניצב ומחכה לה. המיקרופון נשאר זמין גם לשאר הרקדניות בתורן. המסרים לקהל קצרים למדי וככל שעבר הזמן הם קיבלו מסרים הומוריסטיים והקהל הגיב בהתאם. באחת הפניות לקהל, אחת הרקדניות הזמינה מישהו לעלות לבמה ולהקריא טקסט שלה, מטלה שנעשתה במיומנות והלהיבה את הקהל.
ככל שהשיח ההומוריסטי הישיר לעבר הקהל התגבר, כך העבודה שינתה את פניה. מצד אחד, מקטעי המחול נטענו בדינמיקה פנימית ובאתגרי ביצוע מרשימים, ומאידך, תרומתם של פרקי המחול שנרקדו על שקט עוררו געגוע מסוים, בשל זרימתם הנעימה, שמכילה רגישות כובשת.
בסיומו של הערב, עם זאת, התבשלה הארה כי אסופת פרקי המחול האלה התבססו על אמירה בסיסית עמומה משהו, כתוצאה של מהלך שבעצמו מכיל ערעור. נותרה הרגשה שלאורכה העיקרי של הבניית העבודה, שנשענה בעיקר על חשיבה שכלתנית, נוצר נתק בין המרכיבים המעניינים כשלעצמם. שהובילו לנטישת האיכויות המושקעות. התעורר חשש של ויתור על חלק מאבני היסוד שבהם הייתה טמונה ההבטחה המקורית, וחל מהלך שויתר על העצמת המוטיבים שנמצאו בכותרת עבודת המחול, על חשבון פנייה לא מוסברת לפלירטוט סטנדאפיסטי עם הקהל.