על במת תיאטרון ענבל עלו ברצף ארבעה דואטים, במנעד רחב של תעודות זיהוי.
ההחלטה להדק את הערב ולשמור את הקידות לסוף, הניבה אירוע שבו, בתחושה, כל צמד רקדנים קיבל כרבע שעה כדי לבצע את העבודה. ,מכך כנראה נתפרה כותרת הערב הפיוטית- 'רבע ירח'.
הברכות, הקידות והתשואות נמשכו, בצדק, בלי שעון עצר.
ארבעת הכוריאוגרפים שלקחו חלק בערב זה הם- תום ויינברג עם עבודתו 'בוא נהר', דפי אלטבב עם עבודתה – 'Make your poem' , מיכאל גטמן עם עבודתו- 'פאניקה. סקור קטן' ולקינוח – "פשוט או יותר', עבודתו של אייל דדון..
הדואט הראשון בביצוע נועם דויטש ורומי כהן – שתי מבצעות חזקות – העניקו דיאלוג שקול, אנין, לעיתים מינורי, של שבירת נופי תנועה פלואידים מול הידוק תפיסות גוף משלימות. שימור הזון האישי מול הדהוד נקי של וייב השותפה לקומפוזיציה.
את הדואט השני ביצעו רוני פייגלר ושניר מרבך. הבדל הגבהים המובהק שביניהם הוליך לבניית מערכת יחסים ארכיטקטונית מרתקת.
בעוד ששניר כותב על הקיר האחורי השחור את מילות השיר הקנוני- 'קה סרה, סרה' לכל רוחבו של הקיר, רוני פייגלר הטרודה במילוי חלקה בחלל הנותר, מאתרת כל טעות כתיב ואצה לתקנה. במקביל לשורת מילות השיר ההולכת ומתמשכת, שרה רוני את כל המילים באופן הכי ניירלי שאפשר, ללא מבע מיותר.
הפרספציה המחולית של העבודה נשענת על גישה קונקרטית. בלי ייפוי, בלי התנחמדות. -התנועה של השניים משרתת נו נונסנס, אלא מטרה פיזית, גופנית, שהוגדרה מראש. עם זאת, מבין התפרים זולג הומור מאופק רב-חן.
בהמשך ברקע מתנגנת מוזיקה די מונוטונית בלופ שמשרת היטב את קצב התהוות רצף קומפוזיציות המבוססות ומדגישות את נוכחות המתח בין שני נפחי הגוף המרכיבים את הדואט, שהשכיל לבנות שפה משלו ההולכת ומתבהרת.
במבט לאחור, נראה כי שני הדואטים הראשונים, היו הקדמה מטעה למי שחשב כי גם בהמשך תוביל רוחה של הקונבנציה ותנסה לקדם את הערב למקומות מוכרים בעלי DNA אישי, ייחודי.
שני הדואטים הבאים, קפצו עלינו במפתיע.
מיכאל גטמן החליט הפעם להרחיק, לשחרר משהו שהתבשל בקרביו ורתח. הוא הלך פה ALL IN, עם הרבה רעש וצלצולים. הנה נפתח המסך לבמה מעושנת עם מערכת סאונד מטורפת, אורות שמכים בקהל. רקדן אחד קופץ מהאולם לבמה בצרחות כמדומני, השני התממש באמצע ולא ראיתי איך הגיע לשם.
המסגור של הבמה היה ברור, אבל לקח זמן להפריד בין הטירלול והבלבול מול העיניים. שהרי, זו הייתה הקונספציה.
כאשר סביבת החלל על הבמה החלה לשחרר קצת אדים, העיין נחשפה לשני גברים/ אברכים/ ליצנים, עדיין טעונים אדרנלין, קופצים, מדלגים, מנופפים בידיים וברגליים, אחד מהם חובש כובע שחור, השני- לבן. זה במכנסיים שחורים וחברו בחצאית כותונת לבנה, לאחד בגד עליון לבן ומאחוריו נשרכת ציצית בודדה ולשני- פתיל משי משתלשל מכיס, או להיפך.
הם מבצעים את החומר התנועתי כמי שטען כבר בבית לא מעט חומרים שברגע האמת עוררו את גפיהם המתרוננים.
עדיין לא המציאו שם לסגנון או לסוגה של שפת התנועה שלהם וסביר שזו גם לא תיכתב, מפאת עושר מרווח האילתור שמשמש אותם. אילו היה ניתן לתמלל את עושר התנועות החד-פעמיות שעפו שם מקיר לקיר, זה היה נשמע כמגדל-בבלית.
רב הזמן השניים מתפרפרים/ מתברברים בחלל הבמה המרכזי. הם מתרכזים בהמשך מול עמוד תווים רחב. בונים מהלכי מקצבים באמצעות מחיאות כפיים. משלב זה משהו הולך ומתנקה. משהו מתבהר, משהו חדש מתהווה וזה דיאלוג- נקרא לו דואט- של נקישות מקצבים מורכבים, שונים האחד מהשני.
כאן, הולכת ונבנית מוסיקה תלוית מחיאות כף, שמאזכרת קירבה לגרוב של ראפ, אבל לא בדיוק.
מה שבטוח, שאלה, נכנסים בטוב לאוזן.
הזוג מתמרכז בקריאת ה'תווים' שמולו, ולא ברור מה השלב שבו הם ממש עוברים מאילתורים מאורגנים חלקית לשלב שבו הם הופכים את המחוות הגוף לבעלי יכולת המאפשר להם 'לקרוא' ויטואלית את תווי המקצבים ולייצר חיבור בין התנועה לפענוח משמעותה. האם הם ויתרו על מחוות הגוף הניאו-חסידיות, לטובת ניתוק מהדאווין, לטובת ליבה, הגרעין, לציר מגשר שמאפשר להם להתמסגר ולהתמסר לדבר בו הם מאמינים.
בשלב זה, משהו מתבהר. . אותו דבר מה שמעניק משמעות לתהליך שמתחיל בחוסר מסגרת, בגישוש אחר פזורת של רעיונות ללא רסן, למצב של התגבשות המרכיבים לכדי מהלך תבוני, גם אם נשארים קצוות פרומים בשוליו. המעקב אחרי המהפך התודעתי של הצמד, הופך את החוויה הבימתית לדבר המתעלה על סך חלקיו והוא בהחלט מענג.
אייל דדון, שייך לקבוצה עילית מצומצמת של יוצרים ישראלים שעל פני שנים הצליחו לעורר ולהפתיע ולעיתים אף לעצור עד כאב את נשימתו של הצופה. הם אלה שמביטים סביב ופורשים עיבוד של עולמם הפנימי בכלים ובדרך משלהם, שאין דומה לה.
את עבודתו- 'פשוט או יותר' ביצעו הרקדנים המצוינים נעם סרוקה ואורי מבזבז , בדגש חזק על האחרון. .
את העבודה מגבה כוח מכפיל של עיבוד פסקול מהפנט של מוסיקה בביצוע Volta Jazz, Djougou Toro שמשוטט לו בשכבה התת-עורית כבשלו ומזקיף את כל החושים. העיבודים של דדון.
המסך נפתח. שני הרקדנים לבושים בחליפות לבנות . לנעם תנועה רכה, זורמת. אורי כבר שעון על פינת הבמה האחורית , מואר, הוא מרטיט את גופו בידיים מורמות למחצה. ברקע, מוסיקת ג'אז עם מרכיבי זיכרון רחוק של אפריקה כמדומני.
לעיתים נדמה שאורי נמצא בשני מקומות במקביל, רקדן מבריק, עם נוכחות כובשת.
כשהם מתקרבים, בולט ריבוד תוך שימוש פרטי ניואנסים, בשבירת משפט תנועה של פריים בי פריים סינמטי. תיאום כשנדרש, עדיין שומר על שוני מובחן ביניהם, תחת קונטרול.
לרגע, עומדים השניים ואורי מפשיל קצה מכנס ומסיר גרב אדומה מרגלו. איך לא ראיתי אותה קודם?
ועדיין, על כף רגלו נשארת גרב אדומה. בת זוגו תבצע הסרה משלה ותחשוף גרב לבנה שנותרה על הרגל. 'דיאלוגים' בין השניים כוללים שימוש מושכל במימד הזמן. הביצוע נעשה במסגרת תפיסת זמן מחודדת שמאפשרת לעבודה לעבור לפאזה אחרת. למשל, כשאורי מביא לנעם מסך טלוויזיה שאותו היא מערסלת.
על המסך מוקרנות רצפי אותיות, מושמעות ומוקרנות מילים, קטעי משפט משובש ביותר משפה אחת, כולל תחביר מפורק, הרבה רמזים ורפרנסים לתכנים שלצערי לא תמיד עמדתי על משמעותם, והיה בהם אתגר תודעתי.
דדון הרבה להשתמש בכמה אמצעי ביטוי תלויי טכנולוגיה ומספר שימושים מתוחכמים ומתחכמים, שנפוצים יותר בדור נכדי.
מסר מזומר ומוקרן שר::' על הדיונות סלי תמר'. ' מי מביא עוד תה' , או או תראה לו מה זה מ. בת יענה' במבטא ערבי- ספק הודי?
צפיה בעבודה זו, גורמת לגוף להפעיל את הקולטנים, שלא להחמיץ שנייה. בשל היופי המסתורי הקורן ממנה, היכולת של דדון להגיע להידוק המרכיבים ולהעניק ריבודי ריבוד לתכנים הפנימיים שבונים מסד כל כך מוצק ומדויק והחשיבה הבימתית דשה בכמה ערוצים מקבילים כאילו אין גבול.
ושאר לקוות שהמשאב הזה לא ייגמר.