Koresh Dance Company
להקת מחול כורש ( ארה'ב), במסגרת אירועי פסטיבל האביב בראשון לציון. הרצליה, 2 באפריל.
אורה ברפמן
בביקורה הראשון של להקת המחול כורש מפילדלפיה, העלתה הלהקה שתי עבודות של רונן כורש, מייסדה ומנהלה האמנותי.
רונן כורש הוא ישראלי שנמצא בארה'ב משנות השמונים ובמקור הוא בא מג'אז מבית מדרשו של שמעון בראון. בית גידולו זה טבע בו חותם, ממנו לא השתחרר עד היום.
הלהקה, בה לוקחים חלק 11 רקדנים, העלתה שתי עבודות: 'מבט לאחור' ( Looking Back ) ו'תאטרון הסודות הציבוריים' ( Theater of Public Secrets ).
שתי העבודות בנויות כמחרוזת של מקטעים קצרים שאינם מבקשים להצטבר אל עבר תובנה העולה וצפה מסך חלקיהם בסדר כזה או אחר.
'מבט לאחור' מביט בערגה רבה, ובצדק, לשירים אהובים ומוכרים משנות הארבעים והחמישים ובהם מה שהאמריקאים מכנים 'סטנדרטים', מאלה המזדמזמים באוזן בפמילייריות רבה ומציפים את התודעה בניחוח נוסטלגי עז: פגי לי ב'פיבר', מי לא ינענע מותן לעיבוד המוסיקלי הגאוני הזה. דין מרטין פה, סינטרה שם, רוק אלוויסי מוקדם וכמה מטובי 'אחינו' שהזריקו ג'אז טהור לעורקי תרבות המינסטרים האמריקאית ועשו לה טובה עצומה.
המחול נפתח במערך קבוצתי כמעט מלא ב'מספר' ג'אזי נטו נוסח פעם, שנדמה כי שרד רק בכור מחצבתו- ארה'ב. ובאמצע- רקדן שחור,צנום, מהודק-שרירים בעל חיוך מאוזן לאוזן ואנרגיות טובות זז בגמישות, ב'קרירות' במובן של 'קול אז א קאט'. הכי ג'אז שיש מרוכז ברקדן הזה, תוצר מכוון מטרה אל עבר בימת המיוזיקל.
התבנית: 'כל שיר הוא ריקוד'. נשמע לי מוכר מאיזה מקום. נזה הרי הדגם של כל מופעי ריקודי העם הישראלים, בין אם זה קורה בכרמיאל ובין אם באל.איי.
מרבית הקטעים בנויים כדואט ומספקים הזדמנות להתוודע לשאר הרקדנים. לא במפתיע רובם טובים, זריזים, אנרגטיים. תמיד מפתיע ומשובב נפש לראות כמה רקדנים מיומנים יש שם בכל להקה אזורית ומקומית. זה באשר לרקדנים.
אלא שכורש לא ממש מתעלה מעבר לגבולות הג'אנר. באחד העיתונים השווה איזה כתב את הלהקה לזו של איילי. אלוין איילי. אני מבינה מאיפה זה יצא לו. אבל איילי ולו רק בזכות היותו הכוריאוגרף של 'התגלויות' – ועומדות לזכותו עוד כמה זכויות מעבר לכך- הוא אושיה במסגרת המחול האמריקאי. רונן כורש עוד רחוק משם.
העיבודים צפויים, השפה התנועתית לא הניבה מנעד המבקש להרחיב גבולות, התבנית פשוטה מדי.
צפייה בחלקו השני של הערב הצביעה על תפיסה בימתית מקובעת משהו. ב'תאטרון הסודות הציבוריים' יש ניצני יומרה לייצר משהו אחר שיהיה אולי תאטרון-מחול מסוג שהוא, אולי משהו בעל משקל כבד מעט יותר. אבל כורש שוב כלוא באותה תבנית של 'מספרים', קטע מוסיקלי קצר ועליו בנויה סצינת מחול קצרה. חושך. מחיאות כפיים. קטע שני קצר. חושך וכן הלאה. הבחירות והעריכה המוסיקלית נדמים כפשטנים ביחס למתבקש. הכוריאוגרפיה לא ממריאה וככל שישנו נסיון להתרחק ממחול ג'אז נטו, היצירה מקלישה.
[ad]