להקת 'קמע' הזמינה שתי יוצרות לעבוד עם הלהקה וליצור בשיתוף עם הרקדנים שתי עבודות חדשות במסגרת פרויקט אירוח הנקרא Kamea Hub. קמע העלתה לראשונה את העבודות הללו מספר פעמים מול קהל הבית שלהם בבאר שבע ועכשיו, התכנית Meet 2. עלתה על במת אולם 'ענבל' שהיה מלא מפה לפה.
בעבודה הראשונה- Equilibrium (שיווי משקל ) של הכוריאוגרפית דנה מרכוס לקחו חלק 11 מרקדני הלהקה, שמשתייכים לרקדני הלהקה הבוגרת, אולי כמות גדולה מדי ביחס לגודל הבמה. בדף הערב נמצאים מספר משפטים שאמורים לתת קריאת כיוון באשר למקום שאליו מכוונת היוצרת. לא מדובר בנרטיב חד משמעי, אלא בהסטה לעבר נופי נפש מצועפים שמותירים מרחב רחב יריעה לפרשנות במידה ויש הזקוקים לסימני דרך בשביל המתפתל אל נבכי המופשט.
אם המשפטים האחרונים לא ממש הבהירו את כוונת הקול הדובר, בהסתמך על הטקסט בדף הערב אצטט את דנה מרכוס, יוצרת העבודה: "היצירה 'שיווי משקל' מתרחשת בין ראשוניות של בריאה טהורה לבין כאוס ממשי. היא נעה בין אזורי זמן של עבר רחוק לבין מציאות עכשווית".
לשם חשיפת רוח הזמן השורה על הערב, אצטט גם מדבריה של עדי סלנט יוצרת המחול- 'זה הכל בגללי' (All Because Of Me" ) שאף הם באים לבאר את כוונותיה: "יצירה דיסטופית ל-8 רקדנים המובילה אותנו למסע גילוי הזהות האישית…..את היצר האנושי והתהיות האישיות מול המציאות".
בעיני רוחי, בדמיוני, אני שומעת 2 קולות הקרובים מאד זה לזה, כאילו יד אחת יצרה אותם. יש הקוראים לתחושה זו 'רוח הזמן'. הארת פתע זו היא אכן חוויה המוכרת לכולנו.
אין האמור בא להצביע על דמיון מובהק בין שתי העבודות, אבל קשה גם להכחיש ששתיהן הן תוצר של מחול עכשווי נפוץ למדי, חף מנרטיביות, שבוחר להיות קשוב לזרמי תודעה וחקר פנימיים ופחות עסוק בדיאלוג מאתגר עם המציאות סביבו, אינו שש להתריס ולחפש גדר שטרם הוסרה, גבול שטרם נפרץ, ונותר ביקום המיינסטרימי הנפוץ, שנתמך גם על ידי רוב קהל הצופים.
תמיד תהיה סקרנות והתרגשות לפני שעולה האור על הבמה ומתחילה עבודה חדשה. ישנה תקווה שהיצירה אוצרת בין קפלי משפטי התנועה והריתמוסים הנובעים ממעמקיה, מלאי הפתעות שייחשף לרגעים, כמו עקבות אותה סערת נפש של קבוצת הרקדנים שפתחה את עבודתה של עדי סלנט, או הקומפוזיציה הטרנספורמטיבית של ערימת רקדנים סרוגים זה בזה בערימה מהודקת בתמונה הראשונה של 'שיווי משקל' של דנה מרכוס, שמתגלגלת אופקית, כשיירת גלילי גוף מקצה אחד לקצה השני של הבמה במרוויחים קצובים, כמו מונחים על די כוח חיצון.
היו בעבודה זו ללא ספק מקטעים נאים בעלי ייחוד שבוצעו טוב, אך גם אותה תמונה שבה הרקדנים התקדמו יחד בכיפוף ברכיים קל ורגליים פסוקות, מדגימים צעידה מקרטעת כאשר הם מעבירים את משקל הגוף מרגל לרגל, תמונה שכמותה ראינו לא פעם. מרכוס בעיקרון משתמשת ביד בוחשת רכה. לעתים זה עוזר לזרימה האנרגטית של המשתתפים ובפעמים אחרות, זה מנמיך את הסף הדינמי. האופן שבו מרכוס מרבה לשנות את התהליכים הפנימיים ולקצר את משכם, נתפס כאי שקט פנימי וויתור על חפירת עומק כדי לבסס את הפואנטה מהר. יתכן והייתה כאן מחשבה לנצל יותר חומרים שהצטברו מבלי לבדוק שוב את מרווחי הביניים של הנשימה ודיוק התזמונים, שהוא אחד המדדים החשובים. התוצאה התבטאה בפיזור על חשבון מרכוז עוצמות, על ערעור שילדת היצירה, במקום להדק אותה כדי להדגיש ולהדק תעצומות פנימיות.
מבחינות אלו, עבודתה של עדי סלנט לקחה את הזמן והיטיבה להשתמש בו ובמרווחיו אינטואיטיבית, הקפדה שיש בה תועלת שמתבטאת בעצמת האימפקט, משקלה של התנועה ויצירת מתח בקרום העוטף את מבנה הקומפוזיציה. תועלתו רבה היא גם בהידוק פנימה של שוליים רופפים, תהליך שתורם להבהרת המוקד שאליו הובילה היצירה.
בעבודה 'זה הכל בגללי' השתתפה קבוצה בת שמונה רקדנים ואולי בגלל גודלה, נוכחותם תאמה היטב את חלל הבמה. במקרה זה, הסתבר שיש משמעות להידוק האנסמבל שזכה גם בייחוד ויזואלי דווקא על רקע הבחירה בבגד פשוט מבחינת העיצוב, שתרם רובד מאחד ומאד נוכח, וכן בבחירת צבעם באדום שאינו מתנצל.
כבר בשלב מוקדם הקבוצה נראתה מגובשת וממוקדת ושמחתי לשמוע בסוף הערב כי היא מורכבת ברובה מרקדנים צעירים שחלקם עדיין בשלבי השתלבות. לסלנט יש הכרות עמוקה וארוכה עם עולם המחול ולו בשל הקשר הארוך עם להקת בת שבע כרקדנית ובתפקידי הניהול במסגרת בת שבע לצדו של נהרין. בהמשך זה ניכר במיוחד בהשענות על לקסיקון תנועה ספציפי שעליו נבנתה העבודה שלא ניתקה מבית גידולה וכן, ביד הבטוחה של בניית מעמדי המשנה שהרכיבו תמונה מורכבת ושלמה שסגרה מעגל קוהרנטי מעניין שהמשיך להדהד אחרי שהבמה התרוקנה.