מסגרת 'חשיפה בינלאומית' אמורה ללקט תחת כנפיה את מיטב העבודות שהעלו בשנה החולפת היוצרים הישראלים וליצור סביבה שבה יוכלו להיפגש היוצרים עם שורה ארוכה של אורחים מחו'ל שיוכלו לקדם אותם באמצעות הקשרים שלהם כמנהלי פסטיבלים, מנהלי תאטראות וכדומה.
לא במפתיע, לא כל מה שנראה 'בחשיפה' כלהיט מקורי מעלף, מעניין את עשרות האורחים ולהפך. עם זאת מדי שנה נוצרים בחשיפה חיבורים לא צפויים והסקרנות רבה.
מתוך רשימת היוצרים שנבחרו להעלות את עבודתם במהדורת 2022 של 'חשיפה בינלאומית' משכה את תשומת הלב Georget , עבודתו החדשה של אייל דדון. מאז שראיתי את להקת SOL' ' הבאר-שבעית מעלה את 'מכירת חיסול' (LIQUIDATION SALE) ב-2016, שמרתי את אייל דדון על רשימת ה'לא להחמיץ' שלי. מאז דדון יצר עוד עבודות בארץ ובחו'ל ובמיוחד נצרתי עבודה קצרה יחסית, דואט עם מרטין הראייג- 'קרואסון על האש' שהיה שונה, לוהט וחצוף, חומרים שאנחנו אוהבים לאהוב.
קולו של דדון בשדה המחול חשוב בשל מבטיו המקיפים, הפוזיציות הרב שכבתיות שהוא יוצר ובשל קולו האישי, המקורי.
בכתבתו של שמעון לוי 'אין לך מושג עד כמה מיותר אתה' שהתפרסמה בעיתון 'הארץ' אודות הנס מגנוס אנצנברגר, גדול משוררי גרמניה לאחר מלחה'ע ה-2 שנפטר, מתייחס לוי לדברים שכתב אנצנברגר על הספרות. אצטט אחד מהם: "כתיבה היא ניסיון להתחמק משליטת החברה, ובדיוק זה מה שהופך את הכתיבה לדבר שכמה מאיתנו אינם יכולים לעמוד בפניו.".
זה נכון לא פחות מכך באמנות המחול ומתקשר לי היטב עם עבודתו הנוכחית של אייל דדון שמשתמש בשכבות של פילטרים כדי להביע עמדה מוצפנת אך 'משחקית', על המציאות.
על במת סוזן דלל עלתה עבודתו החדשה 'ג'ורג'ט', שלא במפתיע, הייתה רבודה באופנים חדשים מאלה שהכרנו אצלו גם במבנה המהלכים הפנימי וגם בזה הגלוי לעין כביכול, תמיד כביכול, שעברו מטמורפוזות בין שלוש המערכות.
חלקה הראשון של העבודה עוסק באופן אינטנסיבי במעברים בין עולמות תוכן, זה הקורה בלייב מולנו וזה המתווך לצופה באמצעות מצלמה מניפולטיבית שתוצריה המוקרנים מהם הם חלקי- שלם ממה שהיא קלטתה בלייב – הליך שהתקיים בשולי הבימה מול עינינו ומה שהוקרן על גבי מסך גדול שתפס את כל מרכז הבמה. משני צדדיו נשארים רק שוליים מוחשכים למחצה, שבהם פועלת מיבשלת פרגמנטים שימשיכו 'לדבר אלינו' מחוץ לבמה. במקביל, תשומת הלב פונה למקטעי צילום תקריב של המשתתפים, אך מזווית שלא ציפינו לה, בשונה ממה שקורה במקביל במציאות מול עינינו בשדה הפריפריאלי..
האובייקטים, חומרי הגלם, הם ששת רקדני הלהקה נטו, בלי אביזרים, אלא אם לא נספור את סד העינויים מעץ ואת האומלל שידיו אסורות בחורי הסד וצווארו כנ'ל.
אבל מול העיניים, שום מהלך לא מחובר למהלך קוהרנטי במונחי המציאות. כל אחד מהרקדנים מזוהה בשם הצבע המייחד אותו ותואם לצבע האוברול שלו וכן באופן האיפור ובשערו המרוח בשכבת צבע זהה לבגד. העיצוב של תמר ברלב מטרים תחושה שהרקדנים הם אווטארים בהתהוות.
בחלק השני, הרקדנית המופלאה באדום (מורן מילר) מיטיבה להדגים בסולו פרונטלי קצר את שפת התנועה שתהיה נוכחת בחלקו הגדול של הערב ומבוססת על פירוק קווי גוף באופן שבו היו בובות עץ זעירות שעמדו על בסיס, מבוקשות בחדרי הצעצועים. לחיצה קלה על תחתית הבסיס פרקה אותן לאברים, למראית עין. שחרור הלחיצה, משיב אותן למקום. משחק 'הרס' ו'קימה לתחיה' היה פופולרי בזמנו. גם כאן ישנן עקבותיו.
אופי התנועה המקוטעת, המקרטעת, שמשלבת פירוק ובנייה רציפה חיבר באופן מרהיב מניפה של יכולות צפונות מופלגות לכל אחד מהרקדנים, בדרכו ובגופו, ולבנות אינספור תנוחות ומעברים מעולמות פוטנציאליים, שהם מאדניה המרכזיים של עבודתו זו של אייל דדון, יוצר ושליט דמיונותיו.
על המסך דימויים מתחלפים ובסוף התמונה נוכחים כמה תקריבי פנים ובמרכז, פניו הדומיננטיות של הרקדן אביתר עומסי שכינויו הוא 'האיש הלבן'. יד עלומה מזדחלת לפריים ומושיטה לו סלולארי ועל המסך שלו צילום תת מקלע. הוא מביט ישר למצלמה, לוחץ על תמונת המסך פניו מתכווצות לחלקיק שנייה בניגוד לרצונו כל אימת שמשתחרר צרור אימתני שוב, שוב ושוב.
בתחילת המערכה האחרונה ששת הרקדנים מדלגים לאחור בשורה. זו לא פעם ראשונה שהם מדלגים לאחור. לא פרקטיקה מאד סבוכה, אם כי היא די נדירה על הבמה. במידה מסוימת, זו תמונה משמעותית, מעין מטפורה לרצון לגלגל את סליל הזמן לאחור, כפי שהיו מגלגלים לאחור את סלילי סרטי העבר. גם דדון מחזיר בערב זה מסע עתידני שהיראותו בנויה על תיווך טכנולוגי. סוג של ניסיון להתחיל מהלך שנובע מעולם דיגיטאלי בתפיסתו, שעובר בתפיסתו או בתרגומו בדילוג לאחור בזמן. אל המציאות הנוכחית.. בסנכרון אתה, נדלק שעון דיגיטלי שמסמן את ארבעת דקות המעבר, כשהוא מונה אותן לאחור.
בשלב זה יצאו הרקדנים לשולי הבמה, פשטו את בגדיהם מול המצלמות ויצאו חזרה מעונבים, בחליפות כהות, חמושים במשקפי שמש, בטרם ישובו לבמה מאזור המעבר, המבדל את עולם המציאות ממימדים מומצאים, אשלייתיים. משכנעים ככל שיהיו.
תמונת הסיום מוכרת, הרקדנים מקפצים ומדלגים במקצב סוחף ומסתבר שהם כבר בתוך לופ שלופת אותם, שמא תאמר מסחרר אותם והריקוד העצמתי מהפנט את הקהל שלא מפסיק למחוא כפיים. אבל אחרי דקות ארוכות מאד, כולם מרגישים שקורה משהו מוזר. הרקדנים ממשיכים את התנועה הקצבית, תובענית והמשכרת והקהל מתחיל לזלוג החוצה באיטיות משום שמחיאות הכפיים נמשכות.
זמן מה עובר ואחרוני מוחאי הכפיים מבינים שכל עוד תישאר נפש אחת באולם, הרקדנים לא ישברו ראשונים. הם ימשיכו להוציא את נשמתם בריקוד המוטרף, המהפנט הזה ובצער, הם עוזבים את האולם לפני שהרקדנים יתמוטטו.
ללא ספק זו אחת מהסיומות המרשימות שאי פעם תזכו לראות.
מתחרה אחת רק ישנה וגם היא תוצר מוחו המיוחד של אייל דדון. וזה היה לפני שנים. שם, עם תום הריקוד הקהל הנלהב מחא כפיים ואילו הרקדנים נשארו לעמוד כנציבי מלח. מחאו יותר חזק, והם נשארו קפואים, לא מזיזים עפעף. גם שם הם לא זזו כל עוד מחאו להם כפיים. ברור כי מי שנכח, לא ישכח את הערב הזה.
.