משולי התחום הערפילי של שדה המחול הישראלי, קורה ובלי תופים ומצילתיים קמה להקת מחול ששמה הגיע בעיקר ליודעי חן והיא מסתבר יודעת מה היא רוצה להיות בשלב הבא.
להקת GEM (אבן-חן ) מוגדרת כעמותה ואינה מקבלת תקצוב מוסדי נכון להיום, אם כי אינה נופלת ביכולותיה מכמה להקות מוכרות ומתוקצבות.
ערב זה הוא במסגרת חשיפה די נדירה של הלהקה הירושלמית לקהל סוזן דלל. בלהקה שמונה רקדנים שעובדים יחד באופן קבוע כבר שלוש שנים אם כי לרקדנים אין משכורת קבועה.
מנהלה האמנותי וכוריאוגרף הבית הוא הרקדן הוותיק יגור מנשיקוב ( Egor Menshikov) והמנהלת הכללית היא תכלת הר-ים. שניהם, כמו כל שאר הרקדנים הם יוצאי להקות בארץ ובחו״ל.
מזה זמן מנסה מנצ'יקוב למצוא דרך למזג שתי דיסציפלינות, דהיינו, הבלט הקלאסי, שבו הוא היה מושקע מרבית שנותיו והמחול העכשווי, שגבולותיו משתנים תדיר בעשורים האחרונים עקב תהפוכות רציפות שמאפיינות את העידן הנוכחי .
במידה לא מבוטלת ניתן לומר שהמחול שראינו אמש אכן נצמד לדרך שמנשיקוב מבקש לחקור. הוא פיתח גרסה מתקבלת על הדעת של מחול 'היברידי' שניתן לכנותו 'בלט עכשווי' שעשוי להכיל מבעי מחול מגוונים. כמעט ולא ניתן לכמת ולדייק את חלקם ותרומתם של שני עולמות המרכיבים את העבודה, אם כי לא ניתן להתעלם מחוזקו של המעיין הקלאסי התובעני שמאמץ אל בין יובליו כל יציאה סגנונית שניתן להעלות על הדעת. אכן, היו לא מעט כאלה. סיבה מרכזית היא שגופם של רקדני בלט קלאסי נוטה לבקש לחזור למרכז באופן שנוצקה בו גרסת 'ינקותו' הסמכותנית.
שם היצירה: Waggle Dance, הוא כינוי מקובל לתיאור ריחוף בצורת הספרה שמונה שמבצעות הדבורים בבואן לרמוז לחברותיהן היכן נמצאים פרחים, צוף ומקורות מים, כנאמר בדף הערב. בנוסף תלוי על קיר הבמה האחורי מיצב בעל מספר צלעות של פסי נאון דולקים שמרמזים בשלבים שונים על מבנה חלת הדבש.
על הבמה נמצאים שמונת הרקדנים, לבושים בבגדים בהירים ונעים על מוסיקה מאד מסקרנת של המלחין האיסלנדי ולגיר סיגורסון (Valgeir Sigurdson) שכולה מעשה כישוף מוזיקלי עטוף מסתורין. הבחירה במוזיקה הכה יוצאת דופן הזו האצילה מיופייה הקריסטלי על הפרק הפותח של המחול והפיקה תמיכה חזקה לפתרונות כוריאוגרפיים שרקח יגור מנשיקוב ללהקתו.
החל מהפרק הפותח וכלה בשאר חלקי היצירה, נאספו באופן בלתי נמנע- לאור כותרת הערב- אינספור מחוות כפות ידיים וזרועות שנעו במקצבים זריזים לכל עבר ויצרו פסיפס עשיר להדהים של מחוות רטט ורפרוף מעודן כמו גם תוקפני לעתים, והיוו רובד מורכב מעל התנהלות שאר הגוף. האפקט דמה בתפקודו לשולי תחרה, סיומת שמשנה לגמרי של אופיו הבסיסי של פריט הטכסטיל. לאור הרמזים שנשתלו במשורה קשה היה להניח שמרכיבי תנועה אלה הם בחירה אקראית, אילו לא התלווה בשלב מוקדם יחסית בסיומה של אחת התמונות זמזום דבורים.
העושר של שלל מחוות כפות הידיים בלט במיוחד וזכה לעוצמות משלו. לרגעים ניתן היה לראות איך בחירה במרכיב זה בזכות הטקסטורה העשירה והמגוון הצורני שבא אתו, הוא מקבל יכולת להדהד גם תחושות פנימיות של נופי רגש סוערים מתחת לשקט ויזואלי מאופק ונעים.
חלק מהפרקים הבאים לוו במוזיקה של מוצרט ובשני שירים של אלביס פרסלי. הבחירה במוזיקה קלאסית מובנת לגמרי והיא ואינה זקוקה להסבר, אבל אלביס? אולי זו הייתה אתנחתא מפתיעה מסוגה, אחרי פרק ובו התחוללו לא מעט אתגרים וירטואוזים למדי. נראה כי מנשיקוב ניצל את זמן הפזמונים כדי לשדר קצת הומור, כמו בתמונה בה הרקדן קופץ במקום יותר ויותר גבוה בעוד שבת זוגו מקיפה אותו בהערצה. בפעם השנייה נבחר שוב שיר מתוק, דביק, של אלביס : 'כעת, או לעולם לא' וגם הוא השפיע על עיבוד עבודתה של הלהקה. ברוח קלילה וקורצת, היא מבצעת 'שחיית גב' ותערובת חיננית של לא מעט מרכיבים כוריאוגרפיים שאפיינו את כל העבודה ואתגרו את הלהקה. את הערב סיים דואט נהדר שנרקד על זירת שטיח דשא ירוק במרכז הבמה ותחם אותה בביצועם של מנשיקוב וניב ארבל.
במובנים רבים, זה היה סיום נהדר ומרגש של שני רקדנים מעולים שהיו פרטנרים יוצאים מהכלל זה לשני, קשובים, רגישים והפגינו במקביל מיומנות גבוהה ובשלה מספיק כדי לא להצטעצע ביכולותיהם. תמונה אחת הסבירה את הכל. היה זה הרגע שבו אגור מנשיקוב מרים את בת זוגו גבוה, לאט, ללא מאמץ והיא פשוטת אברים כאילו נישאת על גל, משחררת ברגע אחד כל מאמץ מאבריה, סומכת על שותפה לדרך באופן שלא ראיתי קודם לכן.
רק הדואט הזה היה צריך להוכיח שהלהקה חייבת לקבל תמיכה ציבורית ויפה שעה אחת קודם.
זה המקום להודות ולהזכיר שיורם כרמי, מנהלה של להקת פרסקו הזמין את הלהקה לשהות רזידנסי ממושכת בביתה של פרסקו בתל אביב. הזמנה שאפשרה להם ליצור ולשכלל את מיומנותיהם.