צילום: אפרת מזור

כותרת עבודתה של רננה רז: 'עבודה תלויה במקום', היא משחק מילים מתחכם נוסח 'קריאטיב' שמרפררת לביטוי נפוץ שמתייחס לתפיסה אמנותית – 'עבודה תלוית מקום'- שמפנה ליצירה שמבוצעת בחללי פנים וחוץ שאינם במה מסורתית. אי לכך, חבל כי לא התבהרה במהלך הערב מהי חד-משמעותה של הכותרת למהות העבודה, אם הייתה כזו.

הקדמה

להקת 'ענבל' ההיסטורית נוסדה על ידי שרה לוי-תנאי ב-1949 והתגבשה ספק כלהקת פולקלור, ספק כלהקת מחול אתנית-בימתית. מאז, היא עברה לא מעט תהפוכות. המייסדת- במקור גננת- שהייתה אשת אשכולות, הפכה ליוצרת מחוננת בעלת מזג סוער שחתרה לסוגת מחול מקורית לגמרי. סיפור חייה האישי והאמנותי מצטיירים כמסעות בים סוער, בין גלים מתגבהים לבין תהומות.

 באישיותה הדומיננטית והמורכבת, גילמה שרה עוצמות דרמטיות אדירות. היא הוצפה בשבחים אינספור מאמנים בינלאומיים מהשורה הראשונה כגון ג'רום רובינס ואחרי סיוריה הבינלאומיים של הלהקה, שמה הלך לפניה בבירות אירופה בשל הערכה לכישרונה הייחודי בשדה המחול הבימתי. לדאבון הלב שרה גם חוותה עשורים שבהם הקהל של 'ענבל' הצטמק, יוקרת הלהקה ירדה לשפל והעיתונים בארץ התחרו ביניהם בפרסום כתבות בוטות, חסרות כבוד. מרביתם סברו שעבודתה  מיושנת וחסרת תוקף.

'ענבל' נוצרה כלהקה המבוססת על תרבות יהודי תימן שמצאה את דרכה אל במות המחול האמנותי באירופה ובארצות הברית, בטרם יבשו טללי הבוקר על שפתיה.  בארצות הברית, היצור ההיברידי והאקזוטי נתפס כאייטם מבוקש בתכנית הטלוויזיה הנחשקת בעולם ואומצה אל חיקו של מראיין הכוכבים – אד סאליבן.

 בדילוג קוונטי  הוקפצה להקת 'ענבל' מבמת פסטיבל דליה הצנוע – המכה של ריקודי העם הפופולריים- אל קלחת סיורים בינלאומיים, שם היו מבקרי מחול נפעמים שהתפייטו על התגלות דמויות תנכיות כבחיזיון אל-טבעי. הבנות טופפו מעדנות ברגליים יחפות, לבושות בתלבושות מזרחיות אקזוטיות עם עיטורי ראש מרהיבים לצד גברים מגודלי זקנים דלילים שדילגו כשפניהם לשמיים, תופעה שלא נראתה קודם לכן על הבמות ההדורות. אחרים התרשמו פחות.

הסאגה המקצועית של שרה הסתיימה בניגוד לרצונה בתחילת שנות התשעים. לאחר לחצים ציבוריים שרה הודרה מכל תפקידיה ונאלצה להסתפק בתואר ריק מתוכן כנשיאת הלהקה, כאשר הדלת נטרקה בפניה.

שנים אחדות חלפו בדשדוש עד שביתה של 'ענבל' הפך למרכז אתני רב תרבותי ובמסגרתו החלו מהלכים להקים גרסה עכשווית של 'תיאטרון- מחול ענבל' שפניו קדימה. רבים סברו שהסיכוי קלוש. המציאות הייתה שונה.

במסגרת זו הוזמנו כמה כוריאוגרפים בעלי יכולת לעבוד עם הרקדנים. הכוונה הייתה שמסורת 'ענבל' תהווה מקור השראה לעבודות העכשוויות. הראשון שהיה מוכן לאתגר היה ברק מרשל שגדל על ברכי המסורת הענבלית כבנה של מרגלית עובד, הרקדנית הראשית של הדור הראשון ופרפורמרית אדירה וייחודית בזכות עצמה. יותר מאוחר הוזמנו עבודות ממור שני שהעלה מספר עבודות ובהם 'בזמן שהגחיליות נעלמות' ו'לכת',שתרמו לחיזוק וייצוב קבוצת הרקדנים כלהקה מעוררת עניין מחודש.  עמנואל גת שהוזמן ליצור ל'ענבל' עבודה מקורית הציב רף חדש כשהעלה בבכורה את עבודתו המצוינת 'סוזן' והעלה את הלהקה בעוד מדרגה.

מרתק היה לראות איך כל אחד מהיוצרים האלה מצא דרך נבונה ושונה לחשוב על אבני הבניין של 'ענבל' ולצקת בהשראתם עבודה מקורית בת-זמננו שבה ערכי תוכן וצורה קשורים ל'ענבל' באמצעות קורים דקיקים שבדקיקים והוגשו לצופים כחלק ממארג מעודן ומתוחכם שנושא קול אישי במובהק.

רננה רז שהוזמנה ליצור עבודה עבור להקת 'ענבל', הגיעה למקום שבו יוצרים אחדים כבר סללו דרך מוכחת, עקרונית. איש איש בדרכו.

עצם בחירתה של רז עוררה סקרנות ולו גם בשל הכותרת שנבחרה: "עבודה תלוית מקום'. בפתיח של דף הערב מפרטת רננה את מאמציה הממושכים לערוך הכרות בשלל אופני-חקר, כדי לקרוא ולראות כל מה שנמצא נגיש, כדי להכיר את שרה ואורחותיה כיוצרת המחול המוערכת בתולדות המחול הישראלי המוקדם.

לדבריה חרשה רז את כל הנמצא בארכיוני הלהקה מאז היווסדה, קרי, סוף שנות הארבעים והלאה. 'שקעתי לתוך אינספור שעות צפייה ביצירותיה' ובקצרה, רז התעמקה בכל החומרים על שרה וקיימה שיחות עם רבים  מאלה שהיו קשורים אליה.

דווקא החפירה האינטנסיבית בחומרים הויזואליים, מוסיקליים, תיאורטיים, אידיאולוגיים ופוליטיים של שרה היו בעוכריה.  נדמה שהררי החומרים הצבורים בארכיונים הקשו עליה לברר מה היא בדיוק מבקשת למצוא.

לרגע, היה נדמה שרז נשבתה בדמותה של היוצרת הכריזמטית להדהים הזו. ואכן, נוכחותה של שרה הייתה מהפנטת והיא ידעה זאת. היא פרחה כשהייתה לה במה או עין מצלמה ואמנם לא מעט עדשות הופנו אליה במהלך כל שנות עבודתה. הרבה פעמים הרושם העז ששרה השאירה נבע מדיבורה הרהוט ומשפתה מרובת מישלבים תרבותיים  מאתגרים.

 רננה לא הצליחה לוותר על שילוב צילומי וידאו כחלק מעיצוב הבמה. כך ראינו וידאו של שרה כיוצרת שנתפסה בזמן חזרות ספונטניות ומתאפקת מלהקצין את תסכוליה, אותם נהגה לבטא בגערות כשלא נכחה מצלמה בחדר. כן נבחר צילום תקריב ראשה של שרה כשישבה להתראיין באולם 'ענבל'. רואים שהיא מנסה, אך לא מצליחה להימלט מהמצלמה בתנוחות חסרות-מנוח אופייניות, בשעה שנאמרו דברים שהיא לא ממש רצתה לשמוע..

אלה חומרים מרשמים שחושפים הלכי נפש מורכבים של שרה. אבל הפרסונה שרה היא לא נושא המחול הזה באף אחד מרבדיו.

הרבה יותר מדי עבר זמן-במה, מבלי שרז הסבירה מה בדיוק היא מבקשת להעביר לקהל. קיבלנו הדגמות חוזרות של אינספור אלתורי תנועת זרועות, מנחי כפות ידיים ופרפורי אצבעות חינניות בשלל מיזסצנות. אלא שהם לא נשענו על שלדי קומפוזיציות שנבנות תוך ריכוז ולהם תפקיד שמצביע על חשיבה רציפה של תנועה שיש לה לא רק התחלה, אלא גם סוף, או בקיצור מבט אל מטרה.  

מסך הטלוויזיה הוזז קדימה ואחורה על הבמה, אבל תכניו החזותיים היו ללא קונטקסט נוכח יצירתה בפועל של רז, הם היו מאד חלקיים ולא מספקים בזכות  עצמם, אולי כי עריכת הווידאו לא הובילה אף היא לכלל הבהרת כוונות היוצרת –ראה הזמן שהוקדש לצילום גילה טולדאנו מחלקת פקודות לא ברור למי בדיוק.-  ואילו צילום ראשה של שרה בלופ מתמשך היפנט את מבט הצופה אל המסך על חשבון תשומת הלב להתנהלות הרקדנים המקוטעת שלא קיבלה עריכה כוריאוגרפית ממוקדת.

בפועל, המחול החל אחרי שלב ארוך של התלבטויות הכרוכות באיסוף פיסות חומרים ועיבודם, שבעצם היה שלב חימום מנועים. החלק הפחות מעניין של  היצירה.

באופן מפתיע, התברר פתאום שאחרי ברברת מייאשת של גישושים בערפל, התחולל בדקה ה-90 נס מטפורי. הקבוצה הנהדרת של הרקדנים התמרכזה ולפתע שבבי רעיון אקראיים הפכו לחומר שימושי עם כוונת מכוון, עם עושר צורני, ובעוד שלקט מחוות הידיים- בחירה אחת מהרבה אופציות – הפך להתעשתות מבורכת שהפכו לשלל להבות זוהרות של לפיד בוער שהובילו את המחול קדימה ולמעלה, למעלה. לא לשווא הקהל המחויך, מחא ארוכות כף לרקדנים.